|
היי בנות, סיפור קצר, אני עדיין לא יודעת אם יהיה המשך, אם תרצו .. 😊
אני זוכרת את היום שהכרנו במדויק.
אמא לקחה אותי לגן בשמלה לבנה חדשה, כזאת ששמים בארוחות של ימי שישי, והגננת הודיעה לנו שמגיע ילד חדש לגן.
הכרנו לראשונה כשהוא ניגש אליי ושאל אם אני רוצה לשחק איתו.
הסכמתי,וככה רץ לנו היום.
כשאמא באה לקחת אותי לא רציתי ללכת, כשהיא כבר הצליחה לשכנע אותי והייתי בתוך האוטו, היא אמרה לי שיש לנו שכנים חדשים מארה"ב.
היא אמרה שהיא חושבת שהבן של השכנים החדשים התחיל ללכת לגן שלי היום.
מאז אותו יום בגן, עם אותה שמלה לבנה של שישי, ואותם שכנים חדשים מארה"ב, לא נפרדנו.
כשהיינו בכיתה ג' הוא אמר לי שאנחנו עוד נתחתן.
אני רק הנהנתי בראשי והסכמתי.
לא יכולתי לסרב לו, וזה גם לא שרציתי לסרב לו.
כשהיינו בכיתה ז' הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן איתו.
אני הנהנתי בראשי והסכמתי (שוב).
אהבתי אותו כ"כ.
הוא הבטיח לי שברגע שימלאו לנו 18, אנחנו נתחתן.
כשהיינו בכיתה ט' אנשים הביטו עלינו בקנאה,הם ניסו לסכסך,להפריד,לגרום לנו לריב, אבל שום דבר לא הפריד בינינו.
אהבנו אהבה טהורה.
בסוף אותה שנה הוא עזב.
המשפחה שלו חזרה לארה"ב, ארץ מולדתם.
הוא הבטיח שהוא יחכה לי, והכריח אותי להבטיח לו גם.
בימים הראשונים דיברנו כל הזמן, בטלפון,במסנג'ר,באייסיקיו.
בשבועות ובחודשים הבאים הקשר בינינו הלך והחליש.
ואז לאחר שנה הקשר התנתק סופית, אני עליתי לכיתה יא', והוא הכיר אנשים חדשים,חברים חדשים, ואפילו באחד הפעמים שדיברנו הוא סיפר לי שיש לו חברה חדשה.
לא כעסתי עליו,גם לא נטרתי לו.
אני המשכתי בהבטחתי ולא יצאתי עם אף אחד.
והיו הרבה הצעות.
הייתי ילדה יפה, אולי היופי שלי הוא מה שיצר תהודה סביבי.
לא היה לי יופי רגיל, היה לי יופי מהפנט, ככה אבא שלי היה קורא לו, מהפנט.
הייתי טובה בלימודים,היה לי גובה ממוצע,והשיער שלי היה בצבע חום.
הדבר היחידי שראיתי בעצמי כ-יפה,אלו היו העיניים.
הן היו אפורות.
אפורות משתנות בהתאם למצב רוחי.
כששמחתי,הן היו כחולות בוהקות,כמו הים.
כשהייתי עצובה, הן היו אפורות קודרות.
הן היו עיניים חודרות,שבמבט אחד יכלו לגלות הכל, הן היו מכשפות.
כולם הסתכלו לי בעיניים, מנסים לקרוא אותי דרכן,אך אני לא נתתי לאיש להכנס.
לא לעיניי,ולא לליבי.
כשסער עזב, עיניי שינו את צבעם בהתאם, והפכו אפורות קודרות.
כששמרנו על הקשר בינינו,הן הפכו קצת כחולות,אך כשהתנתק חזרו להיות קודרות.
הייתי עצובה,הייתי עצבנית,קודרת,חסרת סבלנות.
אבל בעיקר התגעגעתי.
הייתי תמימה,האמנתי שהוא יחזור, והכל יחזור להיות בדיוק כמו אותו הדבר.
אבל זמן אי אפשר להחזיר אחורה.
אנשים אהבו להיות בחברתי,ואני אהבתי להיות לבד.
אנשים שנאו את הגשם,ואני פחדתי שייגמר.
הם שנאו ללמוד,ואני דווקא מצאתי בזה נחמה.
אנשים קראו לי מיוחדת, ואני העדפתי שונה.
אנשים שכחו את סער, ואני לא הפסקתי לחשוב עליו אפילו לרגע.
הם קראו לי תמימה, שאני חושבת שהוא חיכה לי כמו שאני חיכיתי לו.
אבל אני ידעתי שהוא לא חיכה לי, אבל המשכתי להאמין, ולאהוב.
עד שהוא חזר,בכיתה יב'.
וניפץ לי את כל התקוות,החלומות, והבועה שחייתי בה.
זה לא היה אותו סער שהכרתי, הוא היה לבוש מותגים, ונראה כמו ערס.
אני חושבת שבאותו הרגע שנפגשנו עינינו, אני הפסקתי לאהוב ולחלום אותו,
ובדיוק באותה שניה, ראיתי בעיניו ניצוץ של אהבה.
כנראה שבזמן שאני אהבתי,חלמתי,והתגעגעתי אליו, הוא בילה,אהב[אחרת],חלם[לא עליי], והתגעגע[לארץ].
ואז באותה שניה שפגשתי אותה,הבנתי מי הספיק לשנות אותו.
את סער שלי.[/SIZE]
זה מדהיייםם
תמשייכיי
בשני האתרים 😛
60 כניסות , 3 תגובות .. ?
ציפיתי ליותר ..
QUOTE (יוווובלי @ 25/08/2009) 60 כניסות , 3 תגובות .. ?
ציפיתי ליותר ..
לא נורא, לאט לאט יהיו יותר תגובות.
אל תתבאסי מזה, זאת רק ההתחלה 😊
וואו איזה התחלה יפה :]
תמשייכי...
ממש יפה 😊
לדעתי המשך רק יהרוס פה..
עדיף להתחיל משהו חדש 😉
היי בנות מצטערת על העיכוב , הפרק כמעט כמעט מוכן , אני לא ממש סגורה על הסוף, אני רוצה לתת לו עוד איזה ויש קטן 😊
אני ממש מקווה שהוא יעלה מחר !!
אוהבת בנות ותודה רבה על כל התגובות ממש חיממתן לי את הלב , לא חשבתי שזה יתקבל ככה 3>
היי בנננות 😊
פרק 2 -
"נו .. ראית אותו כבר ?" שאלה אותי נוי, בין האנשים היחידים שהצליחו להכנס לחיי.
"את מי ?" הכחשתי שאני יודעת על מי היא מדברת, למרות שרעדתי בכל חלקי גופי.
"את יודעת בדיוק את מי." היא קראה אותי.
"דיי ראיתי אותו, כשרוחמה הושיבה אותו לידי." רוחמה , המחנכת הכי מדהימה שידעתי בכל שנותיי.
-
"תלמידים, אני רוצה להציג לכם תלמיד חדש ישן." רוחמה הצליחה לגרום לי להרים את ראשי ממחברת הסיפורים שלי.
ואז הוא נכנס.
יפה מתמיד, בתחפושת של ערס.
ליבי התחיל לפעום במהירות, אבל להפתעתי זאת לא הייתה מהירות שהכרתי.
אלה לא היו פעימות הלב שהיו לי כשדיברתי איתו בטלפון, כשהוא היה עוד בארה"ב.
אלה היו פעימות געגוע, לחבר ישן, ולא יותר מזה.
"סער אגם. אני בטוחה שאתם זוכרים אותו." בטח שאנחנו זוכרים אותו, יותר נכון אני.
די חשבתי עליו כל יום במשך השנתיים האלה.
סער חייך לכולם, עד שהבחין במבטי, שלמרבה ההפתעה היה שלוו.
הוא קפא במקום, יכולתי להבחין בזה.
נדהמתי מכך שגם לאחר כמעט שנתיים של נתק, אני עדיין זוכרת בעל פה את שפת גופו.
לאחר שהוא יצא מזה, הוא שאל את רוחמה איפה הוא יכול לשבת.
ואתם יכולים לשער איפה היא הושיבה אותו נכון ?
לידי.
"אלינור היא תלמידה נפלאה, אני בטוחה שהיא תצליח להגיע איתך לקצב של הכיתה." אמרתי מרפי, או לא אמרתי ?
לא רק שאני אצטרך לשבת לידו במשך כל השנה הזאת, - המדיניות של רוחמה,אין החלפת מקומות.- אני גם אצטרך ללמד אותו.
נפלא,פשוט נפלא.
סער התקדם לכיוון השולחן שלי [שלנו,אני צריכה להתחיל להתרגל.] ואני בתגובה הזזתי את התיק שלי מהכיסא שלידי.
במשך כל השיעור לא הוצאנו מילה, למחברת הסיפורים שלי, כבר לא חזרתי.
"תהיה אצלי ב 4, אני מקווה שאתה עוד זוכר איפה אני גרה." אמרתי לו בתום השיעור ויצאתי מהכיתה.
הוא רדף אחרי כמה שניות עד שהגיע לקצב שלי ואמר :" אלא אם כן עברת דירה, אני חושב שאני זוכר." ונכנס לפניה של הקפיטריה מיד.
-
" אז מה .. את לא שואלת איך היה בארה"ב ?" אני לא מאמינה שהוא כזה חוצפן.
מסתבר שסער באמת זוכר איפה אני גרה, והוא דייק והגיע אליי בדיוק ב 4.
כרגע ישבנו על המיטה, ועזרתי לו להשלים את החומר בלשון.
"אני לא שואלת אנשים על דברים שלא מעניינים אותי." יריתי ומיד הוספתי :" עכשיו אפשר להמשיך?"
סער הסתכל עליי קצת בהלם, כנראה הוא לא ציפה לזה ממני.
"אז מה זה אומר ? שאני כבר לא מעניין אותך ?" הצליח לצאת מההלם ולחבר משפט שלם.
"אפשר לחזור לעניינינו כבר ?" התחמקתי, הוא הבין והפסיק לשאול אותי שאלות עד שהלך.
"אז זהו, ככה נהיה עד שנסיים יב' ?" שאל אותי סער כשליוויתי אותו לדלת.
"אני זוכר שתכננו המון תוכניות לרגע שנסיים בית ספר." הוסיף לאחר דקה שלא עניתי.
"אני זוכרת שהכרחת אותי להבטיח לך שאני יחכה לך, ואני זוכרת שהבטחת לי גם. אבל זאת לא הנקודה עכשיו, לך יש חברה ואתה מאושר, ואני מאושרת בשבילך, אבל בזה נגמר הסיפור." הוא הביט בעייני וכנראה ראה את העצב כי הוא שאל אותי אם אני באמת מאושרת.
לא עניתי.
הוא תפס בסנטרי והרים את פניי אליו, הוא תמיד היה גבוה ממני.
הוא גרם לי להסתכל לו בעיניים ושאל אותי שוב, "את באמת מאושרת ?" הסתכלתי עליו במבט מלא משמעות ועניתי חזרה בכאב, "ואם אני יענה לך שלא ? מה יקרה אז ? מה זה באמת ישנה לך ? הרי לא באמת חשבת שתוכל לחזור לארץ ולהמשיך להיות חבר הכי טוב שלי לעולמי עד, נכון ? הרי לא באמת חשבת עליי אז, כשסיפרת לי שיש לך חברה וכנראה היא תחזור איתך לארץ, נכון ? הרי לא באמת חשבת עליי כל יום וכל דקה וכל שנייה, נכון ערן ?" הדגשתי את ה'ערן'.
הוא הסתכל עליי בכאב, נראה שהכאבתי לו עם המילים שאמרתי, אבל הוא לא עניין אותי באותו הרגע, בפעם הראשונה עניין אותי רק עצמי והכאב שלי.
הוא הפנה את ראשו הצידה, לרגע חשבתי שראיתי דמעה בקצה עינו, אבל הוא ניער את ראשו והסתכל עליי שנית.
חיוך השתלט על פניו, חיוך מזויף, הוא חשב שאני לא מכירה אותו.
"את צודקת." ואלה היו המילים האחרונות שהוא אמר לי לפני שעזב.
והפעם רק לביתו, לא לתמיד.
רק שהפעם, בניגוד לפעם שעברה, כשעמדתי בשביל הגישה בביתם, והרגשתי שאני מתמוטטת נפשית ופיזית כשהוא עלה למונית עם משפחתו, כ"כ רציתי שהוא יעזוב בחזרה לארה"ב.
תגובות ? 😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
