אתה מכיר את האינסטינקים האלה שמגיעים משום מקום, בדיוק מתי שאתם לא רוצה להרגיש אותם? אז הייתה לי תחושת בטן כזאת, בדיוק ביום שהיכרתי אותך. ידעתי מההתחלה שמהקשר שלנו לא ייצא כלום, אבל הייתי חייבת לנסות.. אני בן אדם סקרן.
מאז עברו כבר כמעט 11 חודשים לזוגיות שלנו, ואפשר להגיד שהסוף שלה מתקרב, והוא לא כמו של כל האגדות והסיפורים שהאמנתי בהם כשהייתי קטנה. אנחנו לא מהאלה ש"והם חיו באושר ואושר", חלק מאיתנו אפילו לא חיי. אנחנו בדיוק ההיפך המר.
אני חושבת שבחיים שלי לא נתתי לעצמי להיקשר ככה לבן אדם, להתאהב בו בצורה שכזאת, לחשוב עליו כל היום, לסמוך עליו בצורה הזויה, ולתת בו את כל האמון שבעולם.. ולחשוב שפעם כל העניין הזה של "זוגיות" החליא אותי.. אבל ממש.
ונתתי את כל כולי לקשר שלנו, וכמו בכל קשר, גם לנו היו מריבות (ולא פעם אחת), גם אנחנו צעקנו, קיללנו, פגענו, ולבסוף.. ניפרדנו. (אומנם זה זמני, אבל זה יכול לנטות לשני הכיוונים)
ושלא תבין אותי לא נכון, אני לא כועסת עלייך, וגם לא מאוכזבת. יש בי עדיין את רגשות האהבה המציקים האלה שאני לא יכולה להיפטר מהם כל כך בקלות, מעורבבים עם כל הפרפרים האלה, שאני מאחלת להם מוות בהקדם האפשרי, יחד עם סופות עזות של רגשי מתח, כי עדיין לא החלטנו מה מתאים לנו, אם זה באמת הסוף.. אולי תחשוב שאני מכחישה וכותבת דברים בדיוניים שכאלה, אבל זה באמת נכון.
אני לא כועסת, אומנם אני פגועה כמו כל אחד אחרי שחוזר למציאות אחרי קשר ארוך, אבל כועסת?
ורק רציתי להגיד לך, כמה שקשה עכשיו בלעדייך, וכמה שאני לא מפסיקה להעלות זכרונות ממך בכל שנייה, חלק ממני מאושר שזה קרה. תמיד אמרת לי שאתה לא מספיק טוב בשבילי, אחרי שפגעת כל כך הרבה, והתחלתי לחשוב שאולי זה נכון..
והאושר הזה שבתוכי, הוא לא בגלל שאתה לא חלק מהחיים שלי, אלא בגלל שעכשיו תהיה לך ההזדמנות להיות באמת מאושר כמו שהיית צריך להיות, עם מישהי טובה יותר, שיותר תתאים לך ולא תטריף לך את השטויות (אם יש מישהי כזאת..)
[COLOR=red]ותמיד ידעתי שלא תהיה מישהי מאושרת ממני,
כי אושר כמו שלי,
אף אחד לא יוכל להבין.[/COLOR]




