לפעמים אני פשוט לא יודעת באיזו דרך ללכת.
ולמרות שיש מי שיוביל אותי, אני צריכה להוביל את עצמי בדרך בה אבחר, בלי עזרה של אף אחד אחר.
ואני מנסה לעשות את זה, באמת שאני מנסה. אבל לפעמים זה פשוט קשה מדי.
אומרים לי שאני חזקה, שאני אחת שלא מוותרת, רק אני לא רואה כך את עצמי?
מדי פעם אני נשברת, מחזיקה את עצמי שלא לוותר, מחזיקה בקושי רב.
המועקה המציקה הזאת שנתקעת לי בגרון, מקשה עליי לנשום לפעמים, אני בולעת אותה בלית ברירה.
מנסה להתעלם ממנה, כי אולי, אם הזמן היא תעלם.
הלכתי לאיבוד. אני לא מכירה את עצמי יותר, לא מכירה אותך.
אני מנסה למצוא לי את הדרך בין כל החושך הזה, אבל האור רחוק לי מדי.
לאט לאט הכל מתפרק, נשבר לי בין הידיים.
אולי אני פשוט לא מחזיקה את זה חזק מדי, או לא רוצה את זה מספיק.
ואולי זה טוב. טוב ככה כמו שזה ממש עכשיו.
אני מנסה להרכיב לעצמי את הכל, כדי שאוכל לראות את התמונה השלמה, אבל יש לי יותר מדי חלקים להרכיב.
הכל מסובך, מבולגן, מבולבל.
ואני מרגישה אבודה, גם בין הזרועות שלך. כי את העתיד אני לא יודעת אם אני יכולה לראות.
אני יודעת שזה מבולגן, אל תנסו להבין את מה שכתבתי יותר מדי..
סתם פרקתי את מה שהרגשתי 😢
אני לא מרבה לקרוא קטעים כאלה
אבל הפעם קראתי
ומילה אחת -וואוו-
זה ממש יפה
ואני מבינה אותך
כי לפעמים גם לי פשוט בא לי לברוח מהכל מהחברים שלי מהמשפחה שלי ומעצמי
אבל אי אפשר להאתייש ותמיד אבל תמיד יש אור בקצה המנהרה
ככה שאל תאבדי תקווה
ולא משנה באיזה דרך תבחרי ללכת
הרי הכל לטובה
את רושמת ממש יפה כל מילה קשורה לשנייה אהבתיי מאוד את מה שרשמתת...תרשמי עוד דבריםםם
את רושמת מדהים על זה אין ספק .
יהיה בסדר ב"ה
זאת תקופה והיא תעבור .
תודה בנות, התגובות שלכן עודדו טיפה 😊
אוהבת.
