מכתב לבוגד היקר שלי

בוקר אחד ופתאום אתה כבר לא בין הסדינים שלי, מחבק אותי, נותן לי שוב את אותה הרגשת ביטחון שתמיד ריחפה מעלינו.

אני לא יודעת אם לכעוס או לכאוב או לצחוק עליך על שאתה כזה חלש. ואיך ברגע אחד נמחקתי מבין כתליי ליבך ההפכפך?

כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה אי וודאות יצרת לי, ארור אתה.

כל כך הרבה רצון לכתוב לך את כאביי כאילו כלל לא ראית אותי בוכה את נשמתי על החולות אז כשדרכינו נפרדו.

יש כל כך הרבה מילים שלא שמעת, כל כך הרבה כאב שלא ידעת וכנראה גם לא תדע לפחות בשלב הזה של חייך.

מוחקת תמונות ישנות שלנו ותוהה איך החיים האלה שהצלחנו (הצלחתי) לשלב כל כך יפה החליטו לפרוס כנפיים ולעוף לחיים אחרים איתם(איתה) אתה קושר קשר ממש בימים האלה, כשהכל עוד טרי, כשהגעגוע מדבר במקומנו.

אבל לא עליה מדובר. היא לא מעניינת. עליי מדובר.

אני שנתנה לך הכל ואולי יותר מדיי. אני שראתה בך חבר טוב אבל אף פעם לא ויתרה על חלומותיה למרות שאף פעם לא נתתי לעצמי להיכנס אליהם יותר מדיי, כי ידעתי שבאיזשהו מקום אתה גם צריך אותי לידך, רוצה אותי לידך, נאמנה ובוטחת, לא בורחת.

כל כך הרבה פחדים שהתערבבו בין לבבות שנינו. כל כך הרבה סודות שלעולם לא נדע. והכל כי אולי היינו צריכים עוד קצת זמן, או שאולי "סחבנו" יותר מדיי..

מודה ומתוודה- היית לי חומר בידיי האמן. ניסיתי (והרבה פעמים הצלחתי) לעצב אותך כמו שדמיינתי עמוק בתוכי איך יראה מושא אהבתי. והרבה פעמים גם התאכזבתי שעבודתי התעלתה עליי . זאת הייתה טעותי. היית כל כך חסר ביטחון כשניגשת אליי לראשונה, ראיתי בך את כל הטוב שיש באדם, אבל לא נתתי לך להיות ב100% מי שאתה רוצה להיות.

על כך סליחה.

רציתי לספר על הבקרים שלי. על שאני קמה רגע אחד מחלום מוזר ויפה כהרגלי, ופתאום, כמו פצצה, האמת נוחתת עליי שוב. אנחנו כבר לא.

ואולי זה ההרגל הכבד הזה שמסרב לזוז. ואולי זאת ההיא וההוא שעוד לא הספקתי לספר להם את הסיפור המזוויע, שיחזיר אותי על דמעותיי שנשפכו כבר. אבל האמת אופפת אותי, בכל שעות היום ובמיוחד בבוקר.

כמו מנסה להושיב אותי חזרה על הארץ, כמו מנסה להגיד לי "לאן את ממהרת? זוכרת שפעם היה מי שעריץ אותך? עכשיו כבר לא. הוא איתה. ואת נשארת מדממת."

ואני לא מקשיבה לה. ואני נלחמת בכל דחף שיש לי להתפרק באמת, ובכל זאת לפעמים מוצאת את עצמי מרוחה במרפסת, ואז, מתוך השיממון האין סופי הזה שאני יוצרת לעצמי, פתאום אני קמה, ומחייכת, ומסתכלת על מי שאוהב אותי ואומרת "לעזאזל, כל הטירוף הזה בכלל לא שלי, הוא יצר את זה!" אתה יצרת את זה. זה שלך. אתה שומע?

אתה חפרת לעצמך את הבור שיום אחד תיפול אליו.

ואני קמה. ויודעת שיש לי כל כך הרבה כוח להתעלות על כל זה. וכל כך הרבה אהבה שעוד יש בי שאני רוצה לתת. וכל כך הרבה טוב שמוסתר באנשים מסביבי שאני רוצה להוציא לאור. כי זה מה שמגיע לי, לא את הרעל שזרת עליי.

*** שלי, יש לך עוד כל כך הרבה לגלות ולראות, אך דבר אחד אוכל לומר לך בביטחון- מי שלא ידע משבר ומכאוב מימיו, לא ידע לעולם אהבת אמת מהי, ומהי נתינה.

כי מהנקודה הזאת, איפה שהפחדים הכי גדולים שלי פגשו במציאות, אני יכולה רק לעלות, ולהתעלות על כל אלה. ולדעת שאני לא צריכה בן זוג שיהיה מושא יצירתי, אלא מושא אהבתי.

וכל מה שנתתי לך, אוכל לתת פי 7 לבא אחריך, כי אותו לא אבחר על פי אמות מידה של חומר גלם שאותו אוכל לעצב, אותו אבחר על פי אמות מידה של כנות, ורגש, ושיחה, ונתינה. כי זה מה שמגיע לי, לא גולם (חומר גלם) שעלה על יוצרו.

כן יש בי כעס, וכן יש לי רצון לבוא ולהטיח בך את כאביי, להרביץ ולשרוט ולצרוח את נשמתי עליך כמו שעשית אתה לליבי. אבל במקום, אני מוצאת מקום לכתוב לך. אני מוצאת מקום לדבר עם אנשים ולהוציא את כאביי במילים. ובציורים רבי המשמעות שאני יוצרת בכפיי הפצועות, ובנגינה שחזרה לחדור לתוכי, ובאהבה שאני נותנת לכל מי שרק מבקש.

הפסדת. הפסדת את הדבר הכי טוב שהיה לך בידיים אבל אני לא דואגת לך, יש לך עוד דרך ארוכה עד שתלמד מה זאת אמנות האהבה.

ולך, אני אומרת במפתיע- תודה.

תודה על שגרמת לי לראות את עצמי פתאום. אחרי שנתיים שלא ידעתי מי זאת שמסתכלת על עצמה במראה. אחרי שנתיים שחייתי לצד הפחדים שלי, שהייתי קפדנית, מציצנית, רכלנית ופוגעת בכל מי שרק מנסה להתקרב, מלבדך.

(זוכר ש*** נכנסה לחיי, וכל מה שידעת זה להגיד עליה כמה שהיא לא, אז אני הצלחתי לראות כמה שהיא כן. וזאת אחת הפעמים היחידות שבחרתי לעמוד על שלי ולצאת נגדך, מושא אהבתי הנצחי, וללכת בדרכי.)

תודה שבסטירת לחי אחת, גרמת לי לראות כמה כוח יש לי, איזו עצמה יש לרגליי להתעקש ולהחזיר אותי ללכת בלעדיך, ואיזה כוח יש לידיי ליצור את כל מה שלא הצלחתי לומר במילים, את ליבי שאולי נפצע קצת, אבל בעיקר מחכה להזדמנות שתיהיה לו להראות אהבה ולתת, ולהיגיון שלי שמכה בי שוב ושוב ואומר "את יותר טובה מכל החרא הזה מסביבך, את כל כך הרבה יותר חזקה ויודעת". ובבוקר, כשקרן ראשונה פוגשת את חלוני ושוב אני ניצבת מול מציאות קורעת, ההיגיון משיב מלחמה ודופק על שולחנות באומרו "תשחררי".

ואני משחררת! אני משחררת אותך. לך לדרכך ואני לדרכי. אני משחררת אותך מעומק כאביי. אני משחררת אותך ממציאות קשה שעוד תמשיך לפגוש אותי עוד כמה בקרים נוספים בזמן הקרוב. אני משחררת אותך מכבליי אהבתי שהתכחשתי לראות, שצרמו לך. אני משחררת אותך מהשביל שלי שכל הזמן הזה התעקשתי שנלך בו יחדיו. אני משחררת אותך מגוף חלש שרוצה רק אהבה, אני משחררת אותך ממגע ידיי, אני משחררת אותך מליטוף שפתיי. אני משחררת אותך.


ניצן.