קטע.

הוא שוכב לידי במיטה,
אני מסתכלת עליו עם עיניים נוצצות,
"גם אני אוהב אותך" הוא לוחש לי באוזן,
אני מחייכת חיוך קטן ונרדמת.
המוח שלי עוד חושב עליו
אבל הלב משתולל לו במקום אחר
הוא כבר כמה ימים רומז לי שהוא חייב לצאת
אז בשנייה שהוא יכל, הוא פתח את הדלת ויצא לדרך
לבד
בהתחלה הוא פחד, לא היה לו שום הגנה ,
לא הייתה לו את החומה שיצרתי לעצמי, בשבילו
אבל אח"כ הוא הרגיש ביטחון הוא התחיל ללכת ,ואז קצת יותר מהר ולפתע
הוא רץ
מתנשף בכבידות ,הוא לא מעשן. אז למה קשה לו?
אני צועקת לו שיחזור, שכואב לי בלעדיו, שאני צריכה אותו
אבל הוא בשלו ,אפילו לא מסתכל אחורה
אז החלטתי לעקוב אחריו, לאט לאט ובזהירות שלא יראה אותי
הוא חצה רחובות, כבישים, אנשים ועצים
הכל היה מוכר אבל לא ידעתי בדיוק לאן הוא רוצה להגיע
עד שהוא נעצר ליד הבית של מישהו חשוב לי מאוד
מישהו שכבר כמעט שכחתי אך לעולם לא הפסקתי לאהוב,
ואני רואה שהוא מנגב את הדמעות ,אז גם אני מנגבת איתו
"שלא יראה אותנו בוכים" אמר פתאום כאילו ידע תמיד שאני אחריו
שנינו מסתכלים למעלה, אני והלב שלי. ומתגעגעים. כל כך.
אהבה ראשונה תמיד תהיה חקוקה בלב.
"אנחנו נהיה בסדר" הוא אמר לי. קפץ חזרה למקומו והכל חזר למה שהיה.
פתחתי את עייני וראיתי את האהבה שלי ישן לידי במיטה, שוב חייכתי, אך עם דמעה.
נשקתי לו בשפתיים נשיקה עדינה וכעסתי על הלב שלי שמזכיר לי את ההוא מדי פעם.
שמזכיר לי את הרצון לחיבוק שלו שוב.