אז כנראה שככה הם החיים בלעדייך

השלמתי כבר עם המצב, אני כל כך הרבה זמן ככה, שלא נראה לי שזה יכול להשתנות.
לפעמים זה נדמה כאילו זה חודר עמוק מדי, הורס אותי מבפנים, מותיר את כל החיים של בגוונים של שחור-לבן. למרות שלפעמים אני משאירה גם פתח לגוונים האפורים.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה, אולי שנה, או אולי שנתיים, יכול להיות שגם שלוש..
אבל מצחיק שאת המבט האחרון שלך לתוך עיניי, דווקא אותו אני לא יכולה לשכוח.
היו לך את העיניים הכי יפות שראיתי בחיי.
אני יודעת שהן חומות, ולרוב האנשים הן נראות רגילות, אבל בשלך מסתתר בפנים סיפור חיים שלם.
מאז לא פגשתי בעיניים אחרות שיכולות להשלים את המבט החסר הזה שלך.
כל יום מתחיל אצלי אותו הדבר, להתעורר במחשבות עלייך, ולהירדם עם געגוע ישן.
כולם כבר עזבו אותי ממזמן, השאירו אותי לבד, חושבים שאני אובססיבית והתרחקו ממני.
אבל אני לא חושבת שאני כזאת באמת, טוב, אולי לפעמים כן, אבל זה רק בגללך.
ואני עדיין מחכה לך. מפתחת באשליות, חיה לי בעולם דמיוני משל עצמי.
עולם בו אתה חוזר, מחבק את החיבוק הכי חם שיש, ומבטיח להישאר לצידי.
לאט לאט האשליות מתחילות להשתלט לי על החיים, לרגע אחד אתה נמצא לידי, וברגע שאני קוראת לך אתה נעלם.
ואני נמצאת כל יום במקום בו נפגשנו בפעם הראשונה, ליד החנות גלידה ברחוב.
מסתכלת על האנשים בתקווה למצוא אותך ביניהם.
מי לא ניסה להוציא אותי מזה, כולם ניסו. אבל היחיד שבאמת יכול להוציא אותי זה אתה.
אם רק תושיט לי את ידך, ותעזור לי לקום מתוך הבור הענק הזה שנפלתי אליו.
וזה לא שלא ניסיתי בעצמי, ניסיתי כל כך הרבה עד שכבר נגמרו לי הכוחות.
יכול להיות שאני לא חזקה מספיק.
אז החלטתי לוותר, ולהשאיר את הרגשות אלייך אצלי.
לפחות שאחד מאיתנו ירגיש משהו.
ואלה החיים שלי, הם כולם סובבים סביבך, ובעצם הם שלי.
וכנראה הפתרון היחיד שאני יכולה לעשות כדי לשכוח אותך, הוא למות ביחד עם הזיכרון.
ככה הם, החיים שלי.
אז כנראה שככה הם החיים בלעדייך.

(לא אמיתי 😛)