תמיד האמנתי שאהבה אמיתית יכולה לנצח הכל,
אחרי האהבה שלנו הבנתי שטעיתי..
עבר כבר חודש מאז שנפרדנו, מאז שעזבת אותי,
כי החלטת שמיותר להמשיך ולנסות,שעדיף לסיים את זה..
את הפרידה הזאת לקחתי דיי בקלות,בכל זאת,היו עוד כמה לפניה..הרי תמיד הטלת ספק בקשר שלנו,תמיד העדפת לקום וללכת..הרי זה הכי קל..לא ככה?
אני במקום אחר עכשיו מהמקום ההוא שהייתי אז,בקשר איתך..
העיניים שלי פתוחות לרווחה,אני רואה..סוף כל סוף אני באמת רואה.
העיוורון הזה לא עזב אותי לרגע,תמיד קיוויתי שהכל יסתדר,שהקשר שלנו יכול להיאבק בכל מכשול שבדרך..הרי אלו אני ואתה- ומי יכול עלינו בכלל? עכשיו, חודש אחרי, אני מבינה שפשוט לא התאמצתי לפקוח את העיניים.. העדפתי שיהיו סגורות, פחדתי להתנתק ממך..
אולי כי הייתי רגילה לנוכחות שלך לידי,אולי כי באמת אהבתי,אולי כי כל כך הכאבת לי,..וכמו אישה מוכה שמסרבת לקום ולהתעמת,ולהילחם על עצמה..
כך בדיוק הייתי..יושבת חסרת אונים ולא בוחרת בדרך הנכונה לי- לעזוב.
אז אתה עזבת,בהתחלה כעסתי שזה בא ממך..הרי אני היא זאת שהייתה צריכה לעשות את הצעד הזה..
אני היא זאת שדרכו עליה,לא כיבדו אותה,השפילו אותה..ובעיקר לקחו אותה כמובן מאליו..
אבל לא, לא היה לי את האומץ לקום וללכת.. פחדתי להתחרט..
אז תודה לך שעשית למעני את הצעד הזה, הצעד שהכניס אותי לחיים האמיתיים.. הצעד שהכיר לי את המציאות..
טוב לי עכשיו, חזרתי להיות בקשר עם הרבה אנשים שהתרחקתי מהם-בגללך..אבל לא עוד,הפעם אני יודעת מי אני, למדתי כל כך הרבה על עצמי לאחרונה,והבנתי מה אני שווה וכמה אהבה קיימת בתוכי, אהבה שצריכה להתפרץ החוצה-אבל לאנשים הנכונים..
האהבה הזאת היא כבר לא שלך יותר..
היא הייתה, אבל בחרת לוותר עליה..
אני לא כועסת או שונאת אותך,האמת שאני רק מרחמת ומאחלת לך טוב..
ומי ייתן ובאמת תקבל אותו..
ביקשתי ממך לא ליצור איתי קשר,כי החלטתי להוציא אותך מהחיים שלי..אולי זה בעינייך קצת ילדותי ומגוחך, אבל ככל שהימים חולפים אני מבינה כמה הצעד הזה באמת נכון לי..
אני לא צריכה אותך כחלק מהחיים שלי, אני מודה לך על כל מה שעשית בשבילי, מודה על כל הדברים שלמדתי בזכותך..
אבל כאן זה נגמר, ואני לא רוצה יותר מזה..
בחרתי להמשיך, וזה מה שאני עושה..
וטוב לי,
ומקווה שגם לך....




