כבר עברו שנתיים..

היום לפני שנתיים..
בדיוק היום.
לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני נזכרת ביום הזה..
היום בדיוק לפני שנתיים הכרתי אותך.
אותך,
הבנאדם ששינה אותי,שינה לי את החיים.
מי שהתאהבתי בו בלי לצפות לזה בכלל,
מי שהיה בהתחלה רק ידיד,
סתם עוד מישהו שחברה מנסה לשדך לי..
מישהו שהוא האהבה הראשונה שלי.
האהבה האמיתית הראשונה,
האהבה המאכזבת,
הכואבת.
אהבה חד צדדית..
אנחנו כבר לא בקשר שנה...
אולי יותר האמת שאני כבר לא זוכרת.
אבל את היום הזה אני זוכרת מצויין.
היום הזה לפני שנתיים.
איך שנכנסת לחדר ולא התלהבתי בכלל.
היית רגיל כזה,
לא משהו מיוחד.
ואיך ששלחו אותנו ביחד לחנות,
אפילו שלא ממש רצינו.
ואיך שכמעט התנשקנו..
בגלל החבר המסטול שלך,הידיד שלי.
והנשיקה הזאת בלחי,
ממש בקצה השפתיים..
והצחוקים שהיו,
והריבים הטיפשיים המצחיקים.
והכאבי גב שלך,
שכל פעם שראיתי אותך התלוננת על הגב..
והקרבה הפתאומית,
בלי שציפיתי בכלל..
והמבטים שרצו שם,
ממני,ממך.
והחזרה הביתה..עם הנהיגה שלך.
והפגישות האחרות..
שהבנתי שאני מתאהבת.
שהבנתי שגנבת לי תלב.
והימים שהייתי מסתכלת לך בעיניים ולא יכולה להפסיק,
המבטים החטופים בך,שלא תשים לב בטעות.
וכשנרדמת עליי אז..
כי רק חזרת מהצבא ובאת רק כדי לראות אותי,
כי הבטחת שתבוא.
והחיבוקים הקטנים,
הדאגה כשלא הרגשתי טוב..
הרצון שלך לראות אותי,
גם כשהיית הכי עייף בעולם,
גם אם אתה שניה לפני חזרה לבסיס,
או שניה אחרי שחזרת משם.
הכל אני זוכרת..
כל פרט קטן.
כאילו רק אתמול זה קרה..
אני יודעת שיש לך מישהי כבר דיי הרבה זמן,
שאתה אוהב אותה.
כמו שלא אהבת אותי.
שאתה איתה,כמו שאני ואתה מעולם לא היינו.
ואני חייה באשליות..
כי אתה פיתחת בי ציפיות.
אמרת שאתה רוצה לנסות..
כששמעת בטעות מחברה שיש לי משהו אלייך,
אמרת שגם לך היה משהו.
אבל עבר.
אתה אמרת לי בפנים.
ככה.
בפשטות.
שעבר לך ממני,
כניראה שהייתי בשבילך סתם עוד הדלקות חולפת..
ואני גם אמרתי שעבר לי.
שיקרתי לך.
כי לא עבר לי..
האמת שעד עכשיו יש לי משהו אלייך..
לא סתם משהו.
אהבה.
וכמה שאני אומרת שאין,שעבר מזמן,
עמוק בלב אתה עדיין שם,
בפינה שתמיד תהיה שלך.
תמיד.
לא משנה כמה אני עוד יעבור..
וכמה כבר עברתי,
הפינה הזאת שלך לתמיד.
לעולם.
רק שלך.
פינה גדולה,
חמה,
אוהבת.
שרק אם תגיד כן,
אני אחזור,
לא משנה מה היה.
לא להאמין שכבר עברו שנתיים..
שנתיים שהלב שלי לא אצלי,
שהוא אצלך.
ואתה לא מחזיר אותו..
אתה שומר אותו אצלך.
והוא נהנה מזה..
להיות שלך.
חיי בבועה,
מדחיק שלעולם לא תרצה בו באמת.
כי זה מה שאני עושה..
מדחיקה..
נותנת ללב לחיות באשליות..
שיש סיכוי.
הכי קטן שבעולם.
אפילו שאין.
ולא יהיה.
אתה בטוח שכחת..
הרי היו לך הרבה כמוני.
אתה מדהים,
לא חסרות לך בנות.
ואני הייתי סתם עוד אחת ברשימה של העבר,
ונשארתי שם בשבילך.
בעבר.
אבל אצלי אתה נגרר אחריי לכל מקום.
אתה העבר שלי,
שנתיים מהעבר.
ואתה עדיין ההווה שלי באיזשהו מקום..
אפילו שניסיתי לשכוח.
היו אחרים.
אבל אתה תמיד שם.
כבר שנתיים.
ואני בטוחה שמתישהו יעבור לי..
אבל לא משנה מה יהיה אתה תמיד תישאר האהבה הראשונה..
ואני תמיד אזכור את התאריכים האלה שהיינו ביחד..
ומה שהיה בדיוק,לפרטים,כמו שזה היה.
לעולם לא אשכח את העיניים המדהימות שלך,
החיוך המשגע.
כי אתה תמיד תהיה בלב שלי.
תמיד.
וכל שנה אני אזכר בך..
וכל שנה אני ארגיש צביטה של כאב,
של פספוס אולי..
שאם הייתי נלחמת אולי עוד היה לנו סיכוי.
לי ולך.
אבל לא נלחמתי..
כי הכחשתי שאני אוהבת.
ועד שהבנתי היה מאוחר מידי.
פשוט מאוחר מידי.
היום לפני שנתיים הכרתי אותך.
היום לפני שנתיים,
יום ששינה לי את החיים.
היום לפני שנתיים שתאהבתי בפעם הראשונה,
באמת.
שנתיים עברו.
ואני עדיין זוכרת.
אפילו שאתה שכחת.
שנתיים.
ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות..
לשמוח שהכרתי אותך,
או לבכות על מה שהיה,על כל הרע שעברתי.
שנתיים.
ואתה עדיין בלב,בזיכרון,במחשבה.
שנתיים עברו..
ועדיין לא הצלחתי להמשיך הלאה.
שנתיים..

------------------

סתם כי הייתי חייבת.
עברו שנתיים..
והלב עדיין כואב.

"..תיראי שניסיתי בלעדייך,
ולא הצלחתי לברוח!
לאן שהולך?
הולכות פנייך,
ולא נותנות לי מנות.."