התאבדתי. בגללך.

אני לא יכול לדמיין אותך עם מישהו שהוא לא אני.
לא יכול, וגם לא רוצה.
נתת לי את השנים הכי יפות בחייך. לי. ולא לאף אחד אחר.
ומוזר איך פתאום החלטת לשים לזה סוף. לאהבה שלנו. אליי.
ואיך כל הדמיונות על חתונה איתך, הקמת משפחה, אפילו להזדקן איתך, התנפצו בתוך שנייה אחת. השנייה הכי כואבת שהייתה לי.
אמרת שאת לא מרגישה אותו הדבר. שאת לא רוצה להיות יותר חלק ממני.
שאת רוצה להמשיך הלאה. ולהיות מאושרת באמת. בלעדיי..
ואני רק שתקתי. כאבתי. עשיתי את עצמי חירש.
לא רציתי להאמין שהדבר הכי יקר לי מכל הולך לצאת לי מהחיים.
זה שתמיד הגנתי עליו, הייתי שם בשבילו, ספגתי את כאביו איתו, צחקתי איתו וגם בכיתי.
מי שתמיד חלמתי להיות איתו "באושר ועושר", כשאפילו לא היה אכפת לי מהעושר, בעצם רציתי להיות רק איתך. אפילו אם זה אומר לחיות בתוך קופסא מקרטון. למרות שלך מגיע הרבה יותר.
במילים הכי קטנות שרק ניתן, ניפצת לי את האשליות הכי גדולות.
ואת ניסית לגרום לי לדבר. אבל לא רציתי.
רציתי רק לחבק אותך, בפעם האחרונה.
אבל ידעתי שאני כבר לא יכול. כי את לא שלי יותר.
התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה שהיא הכי אוהבת.
הבכי הכי תמים שיכול להיות.
ואת רק אמרת לי שאת מצטערת. כאילו שזה עזר.
צעקתי עלייך.
"תצאי לי מהחיים, אני לא רוצה לראות אותך. בחיים לא אהבתי אותך עכשיו תעופי!"
ואת, פשוט ידעת שאני משקר.
עזבת את החדר בלי לומר עוד מילה.
שמעתי את רגלייך הקטנות יורדות להן במדרגות, מהקומה החמישית בדירה שלי.
איך תמיד שנאת את הדירה הזאת. אמרת שהיא מוזנחת מדי, ובלי מעלית.
ואמרת שרק בגלל זה את לא רוצה לעבור לגור איתי.
צועדת לך לבדך. בלעדיי.
הרגשתי חייב לנפץ משהו. ראיתי את התמונה שלנו, הענקית הזאת, תלויה על הקיר. זרקתי עליה משהו, לא הבחנתי כבר מה זה היה. אבל הרעש של הניפוץ היה גדול וזכוכיות עפו לכל מקום.
זכוכית אחת, לא קטנה במיוחד, נכנסה לי לתוך היד וגרמה לי להרבה דם.
לפחות עכשיו אני יודע שלא רק הלב שלי מדמם עכשיו.
אבל היצר ההרסני שלי לא הסתפק בזה.
לקחתי מספריים ואת הקופסא בה שמרתי את כל המכתבים ממך.
אם אני רוצה להוציא אותך מחיי, זה צריך להיות עד הסוף.
המספריים כבר היו ביד, חיכו לי רק שאני אשתמש בהם, אבל לא יכולתי לעשות את זה.
אומנם את מחקת אותי מהחיים שלך, הוצאת אותי ממך. אבל אני לא כמוך. אני לא יכול.
תיארתי לעצמי שאת כבר בין הקומות האחרונות למטה, כי תמיד הלכת לך בהליכה דיי מהירה.
הסתכלתי דרך החלון, כדי לנסות לראות אותך, וראיתי אותך נעצרת ליד החלון. מסתכל עליי במבט כזה מאוהב, למרות שידעתי שאהבה שלך אלייך נגמרה. וזה דיי מצחיק, כי שלי נשארה אותו הדבר.
הסכתלנו אחד על השנייה למשך כמה שניות. וזה נמשך כמו נצח.
עד שלבסוף החלטתי לפתוח את החלון. אבל לא פתחתי אותו בשביל לנסות ולהחזיר אותך אליי.
כי היום זה היום בו אמרת לי כי האהבה שלך אליי מתה, והרגשתי שאני צריך למות יחד איתה.
אז עמדתי על הקצה של החלון. הסתכלתי עלייך.
והמילה האחרונה ששמעתי עוד כשהייתי בחיים, הייתה ממך, צועקת את השם שלי.