לכל דבר יש סוף..

כשזה מתחיל,
את לא חושבת מה יהיה,
בטוחה שיגמר בטוב.
כשזה נמשך את מתלהבת,
בטוחה שאין לזה סוף.
כשזה מגיע למכשול,
את תמימה,
אומרת שזה יעבור.
כשזה מגיע לשבירה,
את בהלם.
לא מאמינה.
הרי לא ציפית לזה..
חשבת שזה יעבור כל מכשול,
לא ככה הוא הבטיח?
חשבת שאתם?
זה לנצח!
הוא אמר לך כך כל יום.
לא ראית את זה בא,
האמנת לכל מילה.
אבל בסופו של דבר הגיע הרגע הזה..
הרגע ששובר אותך הכי בעולם.
הרגע שאת מרגישה שהלב מתפרק,
נשבר,
צורב,
שורף בטירוף.
רגע שאת מוכנה לעקור לעצמך את הלב רק כדי לא להרגיש את גודל הכאב..
רגע שלא רצית שיגיע לעולם..
כי האמנת לו.
בטחת בו.
עשית טעות ולא ידעת.
נתת לו הכל,
והוא?
מתי שכבר לא היה לו נוח,
הוא פשוט קם והלך.
ולמה את לא?
למה את לא יכולה פשוט לקום ולכת?
להמשיך הלאה כאילו זה היה כלום?
כמוהו..
הרי הוא עשה את זה כל כך בקלות.
למה את לא יכולת לשבור אותו כמו שהוא שבר אותך?
למה את לא ניפצת לו אשליות כמו שהוא עשה?
כי זאת את.
זאת שהאמינה לכל מילה,
זאת שחשבה שתעבור כל מכשול בדרך,איתו.
זאת שחשבה שיש דבר כזה
ל-נ-צ-ח..

מה לא ידעת שגם לנצח יש סוף??

-------------------

גם אני הייתי תמימה..
פעם אחרי פעם האמנתי..
ונפגעתי.
לא למדתי מטעויות.
והיום? היום למדתי. הפנמתי. הבנתי.
אין דבר כזה -לנצח-.
אין דבר כזה בן אדם שמשתנה ברגע.
פשוט אין.

הדבר היחיד שנשאר אחרי הכל-
זה אני.
לבד.
עם לב שבור.
עם רסיסים בכל מקום.

ואת הרסיסים האלה?
צריך לאסוף לבד.
אם אני לא יעשה את זה..
מי יעשה בשבילי?
-אף אחד-