רצית ללכת משם,לא רצית לאכול שם יותר,לא לישון שם יותר ולא לראות את האנשים האלה שקוראים לעצמם ה"משפחה שלך",רצית לברוח...לא היה לך טוב,אבל כמו שלא היה לך טוב והכל בחיים שלך מחורבן,גם לאן לברוח לא היה לך..אז נשארת,נתת סיכוי לעצמם ולהם,היית בטוחה שזה יסתדר,ניסית להיות הכי בסדר,אבל לא,המבט של האיש הזה רע,את לא יכולה להאמין שבאתם לעולם בזכות אותם שתי אנשים,את לא מעכלת שאתם אחים שכ"כ שונאים..
כולם אומרים לה "הוא לא שונא אותך הוא דואג לך" איפה דואג תגידו לה איפה?!
מי שדואג לא פוגע ולא משפיל,מאז שהיית קטנה תמיד היית דרמטית כל דבר בוכה והתכשלת,למדת,הבנת דברים ועברת הרבה דברים..
אבל זהו,זה עבר כל גבול,מי עכשיו יעזור לך?מי ינגב לך את הדמעות?
אולי ההורים שלך,או שאולי החבר שלך שממש ממש אכפת לו ממך,עד כדי כך שגם אם לא תדברו שנתיים הוא לא יצור איתך קשר,את כותבת את המכתב הזה והלב דוקר וכואב הדמעות זולגות העיניים כבר מזמן לא יבשות,השלמת עם זה שכנראה עכשיו את לא תמצאי אהבה,אולי בעתיד וגם לא בטוח...
כולם מתרחקים,את נשארת לבד..
לאט לאט,מרוקנת מעצמך,מרוקנת מלב,חסרת רגשות..
זאת את,הילדה הכי שמחה בעולם עד לפני כמה שנים,הכי אופטימית עד לפני כמה ימים והכי במצב רוח טוב עד לפני כמה דקות,עכשיו?הדמעות זולגות,הראש כואב,האיפור כבר מרוח,המסיכה ירדה..
מתחברת כ"כ ..
כמה עצוב \=
