ניסית לשכוח, ניסית לעזוב.
עמוק בפנים בתוך ליבך לא רצית עוד כאב.
ניסית להעמיד פנים שהוא לא קיים, למחוק אותו, לשבור אותו.
וניסית, באמת שניסית, להמשיך הלאה.
אבל לא הצלחת אף פעם להתאהב בשנית.
ולא משנה כמה זמן חיכית, כמה ימים עברו, אהבה אין בליבך.
ואת נותנת צ'אנס לאחרים, כי אולי הם יצליחו להשכיח ממך את מה שלא רצית לזכור.
ואת ממשיכה הלאה, הולכת לך לזרועותיו של אחר.
ורואים עלייך היטב, שאת לא מאושרת.
שזאת לא אותה אהבה מה שיש ביניכם.
אבל את מנסה. למדת להיות אופטימית. כי אולי זה ישתנה.
וככה את מדלגת לך בין זרועות של גברים, בתקווה ליפול לזרועות שלו.
הזרועות האלה שהעניקו לך את האהבה הכי יפה שביקשת.
אלה שהעירו אותך יום אחד למציאות, בה תצטרכי לחיות בלעדיהן.
ואת מעמידה פנים שטוב לך איתו, עם האחר.
אבל בעצם את יודעת שזה לא אותו הדבר.
שמה שהיה - לא יחזור שוב.
ואת לא עוזבת יותר. לא כי את לא רוצה, לא כי את לא יכולה,
וגם לא כי שוב התאהבת.
את לא עוזבת, כי אין לך יותר כוח להמשיך לחפש.
ואת ריקה. ריקה כולך מבפנים.
וסוגרת את ליבך עם מפתח מיוחד ויחיד.
קופאת כולך.
ולא נותנת לאף אחד להיכנס.
כי רק לו יש את המפתח. והשארת את המפתח שם בשבילו.




