טל- גיבור שלי.

הוא היה אחי הגדול.היה. טל, כל כך קשה לדבר עלייך בלשון עבר. כל כך קשה לעכל שאתה כבר לא איתי.
"אני צריך לסגור שבת בבסיס" אמרת לי "וכשאני יחזור אני מבטיח שאני אקח אותך להופעה שכל כך רצית"
ואכן לקחת אותי, ולא סתם לקחת אותי, אפילו נשארת איתי עד הסוף- דבר שלא אופייני לך.
תיכננו כל כך הרבה תוכניות. הבטחת לי שתלמד אותי לרכב על סקייטבורד בפארק, הבטחת לי שנילך לסוף שבוע לים, לישון באוהלים.
אבל יותר מהכל הבטחת לי שתמיד תשאר איתי.
אני רוצה שתחזור, שתחזור רק כדי שאני אוכל לכעוס עליך, לכעוס עליך על זה שפיספסת את יום ההולדת ה-18 שלי, ה-19 שלי, ה-20, ה-21. לכעוס עליך רק כי לא קיימת את ההבטחות שלך, לכעוס עלייך כי הגנת על החברים שלך בגופך והשארת אותי פה, בלעדיך.
"את רוצה למדוד את המדים שלי?" אמרת לי בדיוק שבוע לפני האסון. כל כך אהבת שלבשתי את המדים שלך כי לא הפסקת לצחוק על זה שהם גדולים עליי ואני נראת בהם מצחיק.
עכשיו המדים שלך מונחים בחדר,
בחדר שלי. לידי. הדיסקית שלך עליי. אני לא עוזבת אותה לשנייה .
טל, היום יום הזיכרון, יום הזיכרון ה6 שלי בלעדייך, השישי שלנו, של המשפחה בלעדייך.
בדיוק לפני שנתיים, בצאת יום הזיכרון- ערב יום העצמאות חגגתי את חתונתי.
כן כן טל, האחות הקטנה שלך התחתנה.
בדרך לחופה נזכרתי במה שתמיד היית נוהג למור בארוחות המשפחתיות
"רק אני אלווה אותה לחופה"
רק אתה טל, רק אתה ל-א.
נולד לי גם ילד, יש לך אחיין.
קראתי לו על שמך. טל. כל בוקר כשאני רואה את החיוך שלו על הפנים עולה בי תמונה שלך . הוא נורא מזכיר אותך.
אז הנה, למרות הכל טל, יש לי מזכרת ממך.
מזכרת מטל, אחי הגיבור הגדול.

יזכור.
יהיה זכרם ברוך.