קטע קריאה ליום הזיכרון

ווואלה לא ..

תגיד אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר.
זה נקרא 'הוא כבר לא', וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר.
זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא.
רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין.
וגם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מכיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון.
וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום!
הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, 'יונתן כבר לא', אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוצאציה, זה הכלל,
ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:
יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט.
יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע.
יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן.
הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו המונגול הקטן.
הוא לא ידע כמה שזה זין כשלא עומד לך.
הוא לא ידע כמה שזה טוב כשאמא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב.
הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה.
לא יעשה סקי בצ'אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.
יונתן כבר לא ידע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו.
יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם,
כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט מעולם לא ידעת להגיד לה לא.
והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.
הוא לא יבגוד בה. הוא לא ידע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ,
ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואבץ
ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון.
דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו.
המון דברים יונתן כבר לא.
יונתן לא ידע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו.
לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה.
במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב, לא נמאס.
יונתן לא ידע בחיים איך ריבר החובש בכה מכל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק.
כמו תינוק מירר בבכי.
יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם.
כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה,
לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים.
אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש.
הוא לא ידע, והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה.
ואיך שכולם היו שבורים.
אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר.
הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.
יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים,
כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר.
יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון."


אין קטע יותר מרגש מזה

שני זה מהספר בופור נכון?
באמת מרגש 😢

הקטע ששני כתבה מדהים..
כל פעם שאני קוראת אותו אני בוכה מחדש..

קרנוש זה מהספר אם יש גן עדן של רון לשם..בופור מבוסס עליו..

זה קטע מדהים שהקריאו בבצפר שלי..
עוד שניה בכיתי בגללו =\\

החמצה / יאיר לפיד
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה.
הם למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.
אבל כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערותרכות-שיער יזקפו צוואר לבן –
הם לא יהיו שם.
הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך".
שוב ושוב תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות
שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו
חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור
מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את
המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.
לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים
הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול
הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג
הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.
המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת
בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את
הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך
נקיק צר, הם לא יהיו שם.
הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא
יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו
שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק
כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם
את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם.
הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן
המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון
אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל,
סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון
ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם
יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.
והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של
החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה
שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.
בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה.
התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות
כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,
בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם
מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב
האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

שניהם מדהימים,
אהבתי יותר את הראשון..