זה טיפה ארוך אבל אני חושבת שזה שווה קריאה...
_________
"..... ונעמדנו שם בקראקוב, מול מבנה אפור נמוך קומה.
קרני השמש שפגעו בשלג שנח על יד המבנה, חזרו אל עיני וסינוורו אותן.
המדריך מסביר לנו, אלו תאי גזים.
תאי גזים שבתוכם נרצחו יותר מאלף יהודים, בני אדם כמונו.
וזה לא נקלט.
הוא מסביר לנו איך הגרמנים נהגו לשבת ולצפות מהצד בעוד האנשים בפנים צורחים את נשמתם.
וזה לא נקלט.
הוא מתאר לנו איך העבדים היהודים נהגו לגרור את הגופות ולהעמיס אותן.
וזה לא נקלט.
איך שגופה אחר גופה נשלחה אל תוך תנור גדול ונעלמה.
וזה עדיין לא נקלט.
"כעת.." הוא אומר "אתם מוזמנים להיכנס".
ליבי מחסיר פעימה.
אני נעצרת לרגע מלנשום.
עיניי למרות הסינוור של השמש נפתחות לרווחה.
והפה שלי אומר " לשם ?.. לשם אתה רוצה שאני אכנס?"
ואף אחד לא עונה, הם רק מביטים בי במבט של כן.
ואחד אחרי השני הם נכנסים, ואני עדיין עומדת במקום - לא זזה.
"הוא רוצה שאני אכנס אל תוך מקום שממנו לא יצאו אלפים של יהודים?" אני שואלת את חברה שלי.
ידיד שלי מתקרב אלי ומחזיק לי את היד " בואי אני איתך "
ואני לוקחת את הצעד הראשון, השני, השלישי.. והנה אני בכניסה.
אני נכנסת לאט לאט, מרימה את הראש ונחשפת לפניי תקרה מלוכלכת ירוקה - כחולה בחלקה.
"זה מה שהגז עושה" מסביר המדריך.
ואנחנו ממשיכים לכיוון המשרפות, אני רואה מספר תנורים ניצבים לפניי..
ועשרות נרות נשמה דלוקים.
אני מתקדמת לכיוון היציאה בשביל להביא נר נשמה מהתיק שנותר בחוץ.
מסתובבת לחזור לבפנים ועוצרת - לא , אני לא נכנסת לשם שוב.
- פעם אחת נכנסתי לתאי גזים בחיים שלי, ועוד אז היה לי יותר מזל משהיה ל6 מליון יהודים שהיו פה לפני, לא, אני לא נכנסת לשם שוב ! -.... "
_________
אני כבר כמעט חודש אחרי המסע הזה,
וזה עדיין לא נקלט !.




