אזכור ולא אשכח אזכור ולא אסלח...

תמיד עבדת הרבה.
כי אמרת שהמשפחה שלך לא תחייה בצפיפות כמו שאתה חיית.
שם בגטו.
ותמיד אמרת לי לא להפנות את הגב לאויב.
להיות מוכנה תמיד לברוח.
ותמיד ברחת.
ובפניי,
ילדה קטנה, היית גיבור.
היית הבן אדם הכי חזק בעולם.
זה ששרד את המלחמה האמיתית.
זה שליבו ודמו היו יהודים כאחד ועם זאת חזק ונחוש להיות בחיים.
אבל כשהסתכלת במראה ואז הבטת בעיני הילדה הקטנה שלי.
ראיתי את העניים העיפות שלך.
וידעתי שחלמת, אתה תמיד חולם.
חלומות...מן סיוט מתמשך שכל לילה חוזר אלייך.
ואתה רואה את המראות הקשיים, שוב הוריך נשרפים, וגופותיהם צועקות בשתיקה לפני שהם הופעים לעפר חסר משמעות
בפני הנאצים.
המראות הקשים של רכבת נוסעת בדרך אל המוות.
אלפי יהודים עייפים מוכנים אל המוות, לא יודעים כבר מה יהיה מחר.
"פחדתי את המוות, פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם, עד היום אני פוחד" הודתה בפניי "את מסתכלת עליי ככה.
ולא אכפת לי להודות שאני הבן אדם הכי פחדן בעולם, כי ניצלתי..."
ולמרות שאין לנו כבר בשביל מה לברוח, אין לנו כבר בשביל מה לפחד.
אתה תמיד דואג שיהיה אוכל, כי אתה מפחד שלא יהיה.
ואתה תמיד דואג שנהיה ביחד, כי אתה מפחד שמשהו יקרה.
ואתה נותן לנו ת'לב והנשמה...כי זה כל מה שהיה לך שהיית שם, בגטו, הדבר היחיד שהציל אותך, ונשאר לו משמעות
בענייך.
"תזכרי תמיד" אתה אומר לי "כי לא לחינם עברנו את זה"
ובחיוך עצוב אני חושבת. אזכור ולא אשכח, אזכור ולא אסלח...