עם המילים היפות שאמרת,
עם הנשיקות הקטנות שנישקת,
עם החיבוקים העוטפים שחיבקת,
עם הנגיעות הרכות שנגעת.
עם האהבה המזוייפת שהענקת.
עם החלום שנתת לי לחיות בו כל-כך הרבה שנים.
עם האשליה הזאת, שגרמה לי להרגיש נפלא, שגרמה לי להרגיש שאת שלי.
כ"כ הרבה זמן את משחקת את אותו המשחק הזה,
שאני כבר מכירה את כלליו.
את המנצחת, אני המפסידה. וזה אף פעם לא משתנה.
את באה אליי והולכת ממני, אף פעם לא נשארת לתמיד.
כשאת חוזרת אליי, את מציפה לי את הלב באהבה ושוב נעלמת ממני.
מרסקת אותי.
וכל פעם שהצלחתי להרים את עצמי, להתחזק, לקום, להמשיך הלאה לדרך חדשה- בלעדייך,
את חזרת להביס אותי.
באת ופיזרת לי מלח על הפצעים,
השקית את האהבה שלי אלייך, מעט לפני שנבלה לגמרי.
נתת לה חיים, כשכבר גססה והייתה על סף המוות.
ולמרות שנשבעתי אין ספור פעמים שאהיה חזקה,
שלא אומר לך שכואב, לא אספר לך מה אני מרגישה, או אבכה כמו ילדה,
נשברתי.
סיפרתי לך שוב כמה אני אוהבת אותך וזעקתי שאני לא יכולה בלעדייך.
אני לא יודעת מה אני באמת מצפה שתרגישי כאשר את שומעת את זה.
כל פעם מחדש אני מקווה שיוולד בך רגש, שמשהו יתעורר אצלך בלב.
ואולי מתישהו תרגישי כמוני, או אולי כמעט.
אבל זה לא קורה. את אטומה אליי.
לא אומרת מילה,
ולמחרת, נעלמת לי שוב ומותירה אותי לסבול לבד.
אבל זה בסדר, אני כבר רגילה. לא באמת חשבתי שהפעם זה יהיה שונה.
תהיות. כ"כ הרבה תהיות.
האם אי פעם היית צריכה אותי לצדך?
האם את יודעת כמה בכיתי בגללך?
האם אכפת לך כמה סבל גרמת לי בכל פעם שהלכת?
האם יש לך מושג כמה חיכיתי לך ומה הייתי מוכנה לעשות כדי שתחזרי אליי?
תהיות.
וכן,
שוב אני אומרת את אותו הדבר,
שוב אני מבטיחה שאפסיק לאהוב אותך,
שוב טוענת שכשתחזרי אדחה אותך ולא אתן לך להכנס ללבי מחדש,
שוב עומדת על זה שאני לא זקוקה לך בכלל. ואני יכולה לחיות טוב מאד בלעדייך.
שוב משקרת לעצמי.
אני לא יודעת איפה את,
אבל אני יודעת שאת רחוקה.
וחתיכה מלבי נמצאת איתך אי שם, היכן שלא תהיי...
"חלק ממך,
הלב שלי נקרע כשאתה שם .
ובלילות הלבנים האם דמיינת את פניי?
כמה בכיתי שתחזור, כמה רציתי, כואב לזכור .
כבר עייפה רק מכמעט אז אשמור לי מעט.
גם אם נשברתי היום, תדע שלא אהיה שלך מחר
יש בי עוד כח ללכת, אבל יודעת שישאר
עוד חלק ממך..."
