מטיילת במסדרונות בית הספר וחולפת על פני אנשים רבים, אנשים שהם חלק מחיי ,
אנשים שאני אוהבת ומכבדת , אנשים שמלמדים אותי דבר או שניים על החיים ,
אנשים שגורמים לי לפקוח את העניים .
אני ממשיכה ללכת , מחייכת , צוחקת , מאושרת לרגע , אבל האושר בורח.
הלב שלי נשבר . החיוך נעלם . הצחוק מתגלגל לבכי והחיוך נהפך לעצב זה כבר לא כמו פעם , אני כבר לא יודעת איפה אני עומדת ואם בכלל . .
לא יודעת עם אני חייה את חיי כמו שאני רוצה או שהכול נעשה בפחד ,
באי וודאות ובתקווה שאולי עכשיו עוד שנייה עוד רגע ממש הכול יתהפך ויחזור לקדמותו .
צעד ועוד צעד פוסעת לעבר התקווה , רוצה לחיות את החיים בלי שקרים ובלי מזימות בלי דמויות
ובלי קהל בהצגה של חיי . רק אני ו . . אני ! יושבת בשיעור , מסובבת את פניי , ומחפשת את מבטך . .
את האמת אני אפילו לא יודעת למה ??! אולי יש בי איזה שהוא תקווה שגם אתה תחפש את שלי .
אך טעיתי וקיווית לשווא . כנראה שבאמת שכחת אותי . אך לא עוברים הרבה רגעים ואתה זה שמסתובב ומחפש את מבטיי . .
אך הלב והראש מסכימים יחדיו שלא שאני לא ייפול בפח ויפנה את מבטיי אלייך בחזרה .
ולמרות הכול אני תופסת מצבים שבהם שנינו מחפשים אחת את השנייה אך עמוק בפנים מפחדים למצוא .
שנינו כזרים כאילו לא מכירים אחת את השנייה , כאילו שנינו נושמים אויר שונה ,
כאילו אף פעם לא נפגשנו ויודעים מראש שזה גם לא יקרה , כאילו אנו אילמים חרשים ועיוורים . מתעלמים .
אך יש דבר אחד ששנינו לעולם לא נצליח להתחמק או להתעלם ממנו וזה העבר ,
את כול הרגעים שלנו יחד אף אחד לא יצליח למחוק , את הזכרונות המוח לעולם לא ישכח כמה שינסה
הוא לא יצליח כי זה יותר חזק ממנו , ממני , ממך , מכולם .
כמה שננסה להתכחש לזה זה לעולם לא יעלם כי זה דבר שלא ניתן לשנות במקום הזה
שאנו קוראים לו – יקום !!
ממש יפה.
אבל תאמת דיי מבאס D:
