אני מתחילה סיפור חדש.
אני מרגישה חסומה בנוגע לסיפור הקודם. כאילו שהוא לא זורם לי.
אני לא אפסיק לכתוב אותו. אבל אני אעשה הפסקה קצרה,ואחשוב עליו 😊
אז זהו הסיפור החדש שלי.
--
הקדמה.
התאספנו כאן היום לזכרה של לוריין דוידיאן.
נערה תמימה בת 16,אשר נגררה לסמים,ומתה ממנת יתר.
יהי זכרה ברוך.
'ולחשוב שיכולתי למנוע את כל זה...'
לפני שנה...
'אז ככה ניראת ישראל...' חשבה לה לוריין בעודה יוצאתי מנמל התעופה עם משפחתה ומזוודותיה.
סמואל,אחיה הקטן,אליזבת,אחותה הגדולה והוריה,נכנסו למונית הגדולה,וחיכו עד שלוריין תשים את מזוודותייה בבגאז'.
לוריין סגרה את תא המטען,והתקרבה לדלת האחורית של המונית,פתחה אותה,והתיישבה לצידו של סמואל.
אז זוהי לוריין דווידיאן.
נערה צרפתייה כבת 15.
היום עלתה לישראל,אחרי הרבה קשיים בצרפת.
שיערה הבלונדיני סינוור בעזרת עינייה הירוקות כחתול כמעט כל בן שנקרה בדרכה.
היא לא יחסה יותר מדי חשיבות למעמדה הציבורי,ועל יכולתה לסובב את כל הבנים בזרתה.
היא תמיד חשבה שבנים,זה פשוט בזבוז של זמן יקר.
חברות היו לה בשפע,שם הרחק,בצרפת.
היא התגוררה שם בעיר ליון.,בבית יפה ועמיד, עם משפחה תומכת ואוהבת.
הכול היה נפלא עד שהוריה פשטו רגל עקב השקעה לא מוצלחת בחברת משקאות חדשה שהתמוטטה מהר מדי,
והחלטת הורייה לעזוב את צרפת,ולעבור לישראל, מקום בו המלחמות שוכנות כמו אזרחים וויתיקים.
לוריין ומשפחתה הגיעו לביתם החדש,אשר נמצא במרכז ישראל,בעיר חולון.
הם הגיעו לאיזור הווילות,לרח' הדר לבית מספר 38.
לאחר ששילמו למונית,והוציאו את מזוודותיהם מתא המטען,המונית נסעה,והם עמדו מול הבית,במבט חושש.
אביה של לוריין,ג'ייקוב,היה הראשון שצעד קדימה,ופתח את שער הבית.
אחריו אימה ואחייה של לוריין.
ורק לוריין נשארה לעמוד על שפת המדרכה,בוהה בבית במבט מבועת.
היא התבוננה לשמיים,
לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה לבית.





