האור שלי

כתבתי אותו כבר הרבה זמן.התחלתי אותו עם מוזה מטורפת אבל כמו תמיד הכל נעצר באמצע ושכחתי ממנו. הייתי חייבת לסיים אותו אז פשוט כתבתי מבלי לחשוב. לא הכי אוהבת את הסוף אבל ניחא 😊 תהנו




עמדתי על הבמה, ונתתי את ההופעה הכי חזקה שלי. רקדתי לא רק עם הגוף שלי אלא גם עם הנשמה.
הרגשתי הכי בטוחה בעצמי, שאני יודעת שהוא יושב פה עם כל האנשים ומסתכל עלי.
מדי פעם שלא הבחינו בי, שאור הזרקור לא היה עלי, חייכתי חיוך של תקווה.
חשבתי עליו ופרץ אנדרלין נזרק ממני, דמיינתי אותו בוהה בי והלב פעם בחוזקה, המשכתי לרקוד בלי להפסיק, זכרתי כל קטע וכל תנועה, נתתי את כל כולי בשבילו.
המנגינה עומדת להסתיים, ואני רק רוצה להמשיך לזוז ברחבה, מצידי שכולם ילכו והוא יישאר, איתי.
לפעמים אני חושבת על הדברים הטובים שיש לי בחיים, הריקוד שלי ,המשפחה שלי והאמונה שלי- ואני שואפת להגיע רחוק, לא מוותרת לעצמי, עובדת קשה, מזיעה, לפעמים בוכה, אך התוצאה הסופית משביעה את רצוני בלי ספק בכלל,
כי שאני מאמינה בעצמי ושאני יודעת שגם הוא, לא איכפת לי כבר כלום.
קדה קידה מתוך נימוס לכולם ושואפת כמו אוויר לנשימה את המחיאות כפיים שמעניקים לי.
בחדר הלבשה מחליפה לבגדיי ומחכה.
כולם מברכים, יש כאלו שגם מתלהבים ומחבקים, אך אני לא מתייחסת לרוב, מחכה.
המורה שלי מסתכלת עלי כמעריצה ורואה אני על פניה שהיא גאה בי, זורקת חצי חיוך ושוב, מחכה.
והנה אחרי מספר דקות, הוא עומד בצד הדלת של החדר, לא נכנס, לא רץ אלי כמו בסרטים, אלא רק מחכה.
אני מסתכלת לו בעיינים והוא לי, אך לשנינו קפאו הרגליים, מחכים.
כולם התחילו להתפזר, כל אחת מהרקדניות למקום שלה, לאנשים שלה, והתחלתי להרגיש מטופשת, כמו ילדה קטנה שלא יודעת איך לגשת לומר שלום.
הוא הבין את הרמז שאנחנו לא יוכלים לעמוד לנצח והתקרב טיפה, מדי פעם מסתכל על הסביבה, רואה שהמקום כמעט וריק, מחייך פה ושם לאנשים מוכרים, ומגיע אלי.
עשיתי את עצמי עסוקה בסידור התיק שלי, אך הרגשתי באוויר את הריח שלו, ושאפתי עמוק עמוק לריאות כאילו לקחתי עכשיו שאכטה מסיגרייה.
"היי" אמר עם קולו הנעים והגברי.
"היי" הפסקתי את עיסוקיי והסתכלתי עליו.
"רקדת מדהים" החמיא, וליבי הצטמרר לרגע והרגשתי כמו מופע של זיקוקים בשלל צבעים מעליי.
"תודה" הסמקתי.
"רוצה לשבת איפשהו לשתות משהו?" הציע.
"כן אפשרי" חייכתי
לקחתי את החפצים שלי והמשכתי ליציאה, הוא הלך לידי, מדי פעם מתקרב אך חוזר לטריטוריה שלו, שותקים, מחכים.
הסקרנות של שנינו גוברת עם כל צעד, וכל פעם מישהו אחר מנסה להשחיל מילה, מתבייש ובולע רוק.
הגענו לרכב שלו, הוא נכנס לצד של הנהג ואני לידו, מתניע, מדליק את הרדיו, מלחיש כי זה היה על עוצמה גבוה בשביל הרגע, מסתכל עלי ולוחץ על הגז.
בלב כבר הרגשתי את הכימיה שמשגעת אותנו, האווירה במכונית הייתה כל כך לחוצה שהיה אפשר למות מזה, אבל כל אחד מופנם ולכל אחד יש עולם ומלואו בתוכו.

הכרתי אותו דרך חברה שלי, הוא חבר של אח שלה הגדול. עינב תמיד אהבה לשדך לי בנים, התגאה בחברתה הרקדנית.
תמיד שהיינו מסתובבת ביחד היא הייתה אומרת לכולם שהיא מתה לגוף כמו שלי ואני תמיד הייתי עונה לה שתקרע את התחת שלה מגיל 6 וגם לה יהיה.
הריקוד זה הדבר היחידי שמרגיע אותי ועושה אותי שקטה לכמה שעות.
שאני שומעת את המוזיקה ופשוט מתחילה לאלתר ולחבר ריקוד, אז אני מפנטזת שאני לבד בעולם ואין דבר שיעצור אותי.

הגענו לבית קפה נחמד ופינתי ברחוב שקט, אהבתי את הקסם שהיה באוויר או שסתם הייתי ב"היי" ממנו.
המארחת נתנה לנו שולחן לשניים ליד החלון ,מבחוץ מזרקה ומוזיקה נעימה לאוזניים, לא רועשת מדי ולא מרדימה.
הוא התיישב מולי ואני הייתי שקועה ברוגע שהוא מביע.
"את עייפה? " שאל בעודו מכניס את הפלאפון והארנק לכיס הג'ינס הכחול בהיר שלבש עם קפוצ'ון פשוט אך מחמיא, בצבע שחור.
"לא,ממש לא" ציחקקתי
"אז..מה את רוצה לשתות?" שינה נושא כשראה מלצרית עם שיער חום בהיר מתקרבת.
"אני אסתפק במיץ תפוזים, תודה" חייכתי והיא רשמה. " אני אקח בירה" הוסיף. והמלצרית חייכה ועזבה אותנו לבד.
"ממתי את רוקדת?" התעניין.
עייניו החומות הזוהרות לא הרפו מעייני הירוקות. קצת התביישתי שהוא לא הוריד את מבטו ממני אך לא נתתי לכלום להפריע לשאלתו.
"בערך מכיתה א' " עניתי.
"מה אתה הכי אוהב לעשות?" שאלתי מתוך סקרנות.
רציתי להכיר את כולו, לדעת עליו כל מה שאפשר, אפילו אם אני אגלה דברים שלא ימצאו חן בעייני אני אדע איך לקבל אותם.
"כדורסל, סוג של אוויר לנשימה" שיתף.
ראיתי שיש בינינו דבר משותף, כמיהה להגשמה עצמית. שאיפה רצינית. אני מרגישה שאם שנינו נתאחד, שנינו נגשים את עצמנו בסוף.
"כמה זמן אתה משחק?" המשכתי להתעניין. משתפת פעולה עם השיחה. מנסה לזרום. שלא תתקע.
"לא הרבה כמוך " חייך. "אבל 7 שנים ככה" הוסיף.
החיוך שלו דיגדג לי את הלב. הוא היה אמיתי, ושלוו כל כך, קינאתי בתכונה הזאת שלו, כאילו שום דבר לא מפריע לו.
לא משנה מה יהיה מסביבנו הוא ייתן לי תמיד הרגשה כאילו כל מה שאנחנו צריכים זה אחד את השני.
המשכנו לפטפט על החיים- סיפרתי לו מה אני עושה שאני לא רוקדת, שזה בערך לחזור מהבסיס כל יום לאותה שיגרה, הוא שמח לגלות שיש לי רק עוד חצי שנה לשרת,
הוא ישב והקשיב, מדי פעם דיבר על עצמו, סיפר על המשפחה שלו, על הוריו שגרושים טריים, על התפקיד שלו בצבא, ואני שמחתי להנעים את זמני איתו.
הקשבתי לכל מילה שיוצאת מפיו כמו יהלומים מנצנצים מחוברים לשרשרת ארוכה ועשירה.
"אפשר חשבון?" פניתי בנימוס למלצרית הגבוהה שעברה לידנו שהחלטנו לסיים. "כן" חייכה. ולאחר מספר דקות כבר יצאנו מבית הקפה לכיוון רכבו.

הלכתי לידו בשקט, הפרפרים בבטן עשו להם הופעה משל עצמם ואני הייתי הקהל, התרגשתי מקרבתו, ובכלל מעצם פגישתנו.
ליד ספסל נטוש באמצע רחוב די חשוך הוא לפתע נעצר, התיישב עליו וסימן לי לבוא לידו. קצת פחדתי לעצור דווקא במקום הזה אך הרגשתי בטוחה איתו.
"קרה משהו?" שאלתי כשראיתי רצינות על פניו.
"לא, אל תדאגי, בואי" הרגיע ולקח את ידי בידו והושיב אותי קרוב קרוב אליו. הרגשתי כאילו אני הולכת להתפוצץ, הלב שלי פעם בחוזקה והנשימות שלי היו כבדות.
"נראה לי לך קורה משהו" פתאום אמר וחשף שיניים לבנות, והורדתי מבט מבושה. הוא הבין את הרמז, התקרב וליטף את פניי.
עברתי הרבה דברים בחיים שלי, ואני יודעת לקחת דברים בפורפורציות, אבל את מה שהרגשתי לידו לא ידעתי לפרש.
הרגשתי שאני מכירה אותו כבר שנים, והוא יודע עלי הכל, מכיר כל תכונה ואיבר בגופי, רציתי לחוות איתו דברים שלא חוויתי מעולם.
הנשיקה שלנו הייתה מדהימה. הוא נישק אותי בכזאת עדינות ,פחד להראות אגרסיביות מדי, אך מצד שני רצה להרגיש כל ס"מ בפי.
אהבתי את המרקם של שפתיו העדינות כמו קולו, ליטפתי עם לשוני כל פיסת עור משפתיו. ראיתי שהוא מצטמרר, והמשכתי.
נגעתי בלשונו לאט לאט אך כל נגיעה ארוכה וממשוכת עד הסוף הטוב.
שהתנתקנו אחד מהשני, שנינו חייכנו. הרגשתי שמשהו חזק נוצר בינינו. פחדתי להתאכזב אז לא פצתי מילה נתתי לשתיקה להוביל אותנו.
"ואו" הוא אמר לאחר מספר שניות. הוא נשק לשפתיי שוב בעדינות, הפעם נשאר לכמה זמן, כאילו נרדם, עצמתי את עייני כשפתחתי אותן הוא פתח גם את שלו והסתכלנו אחד על השני מקרוב,
הוא החזיק את ידי ונעמד "בואי אני אקח אותך הביתה" אמר כשראה שכבר די מאוחר, כנראה נזכר שאני אחרי הופעה ארוכה.
הלכנו יד ביד כאילו אנחנו זוג כבר כמה זמן, היה לי נעים איתו, כאילו העביר בי את הנינוחות שלו. את הכוח שלו. הרגשתי יותר חזקה. הכי בטוחה.

השעה מאוחרת, הקור מצמרר את הגוף, מתיישבת, מכניסה את ידיי למעיל, מנסה להתחמם כמה שיותר, מדי פעם מסתכלת עליו נוהג, תוהה על מה הוא חושב,
האם זה עליי? או על משהו אחר?, משקיפה בחלון הרכב,עוברים שכונות, בתים, טבע ,הכל מוצא חן בעייני פתאום, החושך נהיה יותר ויותר כהה וקודר,
אך בלב -ההפך, שלל אורות וצעקות של שמחה בתוכי, לא רוצה שהכביש ייגמר בחיים, שנמשיך לנסוע עד שנגיע למקום שרק שנינו נהיה בו, לבד.
רמזור אדום והוא מאט, בוחן אותי לכמה שניות ומחייך.

הכל שחור.

אני פוקחת את עייני לאט. חשה כאב עצום בגופי. לא מבינה מה קורה. הכל מרוסק. אני על אלונקה. אני פותחת את הפה לנשום אוויר. נחנקת.
שומעת סירנות של משטרה ואמבולנס, המולה של אנשים סקרנים מזועזעים, עדיין לא קולטת כלום.
מסתכלת מסביב, מחפשת אותו, לא מוצאת, אני לבד, כמה חובשים הבחינו שאני ערה, מנסים לדבר איתי, אך אני לא שומעת כלום, רק את קולו בראשי,מדמיינת את חייוכו שצימרר אותי באותה שנייה.
הפלאפון רוטט לי בכיס, נבהלת, חובש צעיר נדהם הוציא אותו וענה, מנסה לקרוא מה הוא אומר, עם מי הוא מדבר,
"היא עברה תאונת דרכים עם איזה בחור,מצבה קשה אנחנו לוקחים אותם לבית החולים......" ופה כבר הפסקתי לשמוע, הלב קפא, הדם עצר, הראש התרוקן, שוב הכל אפל, איבדתי הכרה.

"אני אוהב אותך" הוא לחש לי. "התאהבתי בך ממבט ראשון" הוסיף. "את מדהימה" החמיא.
אני מסתכלת עליו, רוצה לקום לחבק אותו, אך לא יכולה, משהו עוצר בעדי, רגליי לא נותנות לי לזוז, מנסה שוב, מבולבלת לחלוטין, הכאבים חזקים יותר ממני,
מוותרת, נשענת אחורה על הכרית הלבנה הגדולה שמריחה ריח חזק של בית חולים, מנגבת את הדמעה שזולגת לאט כמו ברז שהשאירו אותו פתוח והטיפות יורדות כמו נצח.
לא יודעת אם אני חולמת וזה סיוט או שזה אכן קורה והמציאות מרה, אבל מה שאני יודעת שהוא יושב פה לידי , קרוב ואני יכולה להריח את הריח שלו.
הוא מלטף אותי בכל כך עדינות, צועקת לו שיתקרב ויחבק אותי, מתחננת למגע שלו, קר לי, אבל כלום לא קורה, אני ממשיכה לשכב, והוא רק מביט בי, מחכה לי.
אני מאבדת סבלנות, מרגישה כאילו השתגעתי ,איבדתי כל שפיות שהייתה לי, מתחילה לרעוד קצת, להרגיש מטופשת, לא יודעת מה קורה במוחי, הכל מעורפל, מחכה לו.
"גם אני אוהבת אותך" צועקת, הוא לא מגיב, לא זז, רק עייניו מטיילות על פניי, מרגישה עייפות כלשהי שמתעוררת אצלי, נלחמת, לא רוצה לעצום את עייני, כואב לי,
הן נסגרות מבלי שאני ישים לב, מרגישה סערה כלשהי שמתחוללת אצלי בבטן, מפחדת כמו ילדה שאמא ואבא עזבו אותה לבד, רוצה שמישהו יעזור לי ,יקשיב לי ,ידבר איתי,נרדמת ,חולמת.


הכל לבן.

שורפות לי העיינים. אני מסתכלת סביב אני בקושי רואה, מסתכלת על עצמי מבחינה בכל מיני צינורות, המומה מנסה לפתוח את הפה מרגישה כאילו הפה שלי כלוא.
מישהו נעמד ממולי, הכל מטושטש, הוא נוגע בי, יד גברית רכה וחמה מלטפת את עורי, הלב פועם בחזקה, "נועה?" שומעת. מזהה- זאת אני.
"זה אור" מזהה- זה הוא. צמרמורת. "אני לא מאמין שחזרת אלי יפה שלי" קול של תינוק עצוב,כואב,בוכה.
אני שולחת את ידי, עכשיו אני יכולה לזוז, מנגבת את דמעותיו הזוהרות, מרגישה מים.
אחיות נכנסות ממהרות לראות מה שלומי, מחזיקה חזק את ידו מקרבת אותו אלי צמוד ולוחשת "אתה האור שלי".
הוא מחייך, וזה הזיכרון הכי יפה שלי כי אני יודעת שבזכותו קמתי ובזכותו אני נושמת וממשיכה לרקוד.