את מכירה את התחושה הזאת,
שדמעות כמעט פורצות החוצה,
אבל את עוצרת אותן? לא מסכימה להן לצאת?
ואז זה חונק בגרון ואי אפשר להוציא מילה?
כי אני כן.
זה בדיוק מה שהרגשתי אתמול כשדיברנו.
זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו.
אני סה"כ יום אחד בלעדייך , יום אחד.
אבל אני לא מצליחה לתפקד.
אני לא רוצה להתעורר בבוקר,
כי כשאת לא איתי אז אין לי בשביל מה.
לא רוצה לישון בלילה,
כי רודפים אותי הסיוטים האלה, שלא תחזרי אליי.
אני לא יכולה לחיות בידיעה שאת כבר לא שלי.
אני מרגישה שהלב שלי מתפורר, דועך,
הוא זקוק לך. מבקש אלייך.
זועק שתחזרי אליו, כי בלעדייך הוא נשבר.
אני מתגעגעת אלייך.
אני לא באמת יכולה להסתדר כשאת אינך.
העובדה שיכולתי להיות איתך- לא אמרה כלום.
העובדה שאני לא יכולה להיות בלעדייך- אומרת הרבה.
אני אוהבת אותך.
אני באמת אוהבת אותך.
זוכרת את היום האחרון?
ששאלת אותי אם אני בטוחה במה שאני אומרת?
ששאלת אותי אם זה באמת הסוף?
אם כן, אז את בטח גם זוכרת שבכלל לא עניתי לך.
שתקתי.
הרעד בגוף והחנק בגרון לא נתנו לי להוציא מילה.
לא רציתי שתלכי,
אבל לא ידעתי איך לבקש ממך להשאר.
אף פעם לא חשבתי שאני אצליח להרגיש בצורה עצומה כזאת.
לאהוב עד קנאה,
לקנא עד כאב
ולכאוב עד דמעות.
ועכשיו אני מבינה שזה קרה, זה קורה.
איתך. בזכותך.
אהבה שלי,
אני לא מסוגלת יותר.
אני לא יכולה בלעדייך.
אני לא רוצה בלעדייך.
בבקשה, תחזרי.




