מכיוון הכותרת מתחילה מהמילה שיר, אתחיל עם שיר
תפוח ירוק בודד.
-----------------------
הנה יש כאן שתי תפוחים,
את הרגע שבו הבשילו יחד כולם ראו,
התפוח הראשון הוא ירוק ואילו התפוח השני הוא אדום,
אבל הניגודים ביניהם לא הפריעו להם להתבשל יחדיו.
עבר הזמן והינה התפוחים כבר יחדיו לא יהיו,
התפוחים נבלו וכל אחד נזרק בפח נפרד.
התפוחים נרקבו והינה יחדיו כבר לא יהיו.
התפוח הראשון מקווה שהתפוח השני יתבשל מחדש עם תפוח אחר,
אך לעולם ולעולם לא ישכח את התפוח הראשון שאיתו התבשל.
-------------
הסיפור שלי מתחיל עם בחורה מדהימה, יפייפיה, בחורה שלא חיפשתי איך לזיין, אני לא כזה.
בחורה שרציתי לתת לה את כל מה שרק אוכל לתת בחורה שלא נתתי משהו שהייתי נותן לקודמות לה או אי פעם.
ובאמת שהיינו יחד הכל היה כלכך מדהים, בחיים שלי לא תיארתי תחושה כזאת של אהבה למרות שהיו לי כבר חברות, הופתעתי כלכך מה האהבה יכולה להעניק. היא הייתה הראשונה שלי האהבה האמיתית, אהבה מיוחדת ונשבע בכל העולם שזו בחיים לא תיהיה אהבה אחרת דומה לזו. היא הראשונה שאיבדתי איתה את בטולי, הגשמתי את חלומי ואת הפנטזיות שלי איתה, לעשות את זה עם הבחורה שאתה הכי כלכך אוהב.
עברה לה שנה וחצי ומכאן התחילו כל הסיוטים, כל הכאבים, כל הבכי הנוראי, כל העצב שנשפך,
בגלל טעויות טראגיות שאני קורה להם כי הם חדרו בי כל הזמן מחדש. לא, לא בגדתי בה, יצאתי עם משהי אחרת בזמן שהיא הייתה בחול, לא, לא אהבתי אותה יצאתי איתה בתור ידידה אך יצא שהמקום היה רומנטי מאוד, לא, לא נמשכתי אליה כי לא אתאהב במשהי אחרת חוץ מאהבת חיי.
מכאן הכל השתנה, העולם נהיה אכזרי ומכה בנו בכל כוחינתיו, הרי שלפני רגע העולם נתן לנו להרגיש
רגשות שהעולם יכול להעניק, להרגיש שאתה בעננים, להרגיש שכל שנייה איתה זה מתנה, להרגיש
שזהו חלום מתמשך, חלום שבו חולמים סיפור אהבה מהאגדה. בחיים שלי לא האמנתי שאהבה כזאת תבוא בגיל כלכך צעיר וכלכך מהר, אבל הינה זה הגיע.
מאז שהמשבר התחיל, גל צונאמי גדול עבר בינינו, הגל הצונאמי לעומת מה שיש בטבע רק התחזק והתחזק
ולא נעלם, הוא הרס הכל, הוא זעזע את גופי ואת גופה, הגענו למשבר כמשבר גלים שלא יכול לעצור גל צונאמי, הגל הזה ריסק באכזריות הכל בדרכו, את כל האהבה שהטבע העניק לי.
מאז שמערכת היחסים שלנו התחילה להתטלטל בצורה מזעזעת אדם אנוש,
נפרדנו, חזרנו, נפרדנו, חזרנו ושוב נפרדנו וכרגע המילים נכתבות אחרי הפרידה.
עכשיו אני שואל את עצמי למה לא התבגרתי וניצלתי את ההזדמנות לתקן את הקשר?
למה רק שאני מאבד אותה אני חושב עד כמה אני מטומטם שלא ניסיתי לתקן את הקשר.
כבר כמה פרידות וחזרות היה לי את ההזדמנות, התבגרתי כנראה מאוחר מידי, מאוחר מידי
לאהבה אמיתי של שנתיים מדהימות שנשאר בתוך הלב לנצח, אני מרגיש כבד יותר עכשיו,
שהלב התמלא בכאבים כלכך חזקים, זוהי תחושה שבחיים לא ציפיתי שהיא קיימת, בחיים לא הייתי מאחל תחושה זו לאוייבי.
הלקח שלי מהסיפור:
הגיע הזמן להתבגר עכשיו, מחר מאוחר מידי והכל חומק מידך כלכך מהר,
הכל עובר מהר מידי ואין כאן אפשרות "שחזור מערכת", קח את עצמך בידיים ושמור על לבך, ועל
ליבת אהבתך.
