אז מה נשאר

כשהיא הולכת, אני נזכרת בשגרה היומית שלנו.
משהו שלא רואים כל יום, אמנם בבית הכל מקובל, הכל רגיל.

כשאני רואה אותה דרך החלון, פוסעת כאילו באיטיות.
כאילו לא בא לה ללכת, היא רוצה להישאר בתוך הבלאגן הזה שלנו, שלי ושלה ואולי של עוד מישהו.

פתאום, הכל עולה.
כל הקללות שצעקתי , שאמרתי, הבכי שלה שנשמע מרחוק , הכל עולה לי פתאום.

היא פוסעת, כאילו שהיא עצובה, הצורה שבה היא הולכת מראה על עייפות.
על רצון לטוב יותר, משהו חסר לה , מישהו אוהב , להיות נאהבת.
לתת לאנשים לחדור דרך חומת הצעקות שבנתה לעצמה.
לתת למישהו להבין אותה, אולי קצת לאהוב אותה.
הלוואי שהייתה נותנת לי לאהוב אותה.

כשהיא הולכת ככה לבד, הרחמים שבתוכי עולים , אני כאן, והיא הולכת.
היא חסרת כל שמחה, ואני הולכת להנות ולהפיק את המיטב.
היום שלה מתבזבז, ואני כאן, משתוקקת להרגיש אותה.
היא חסרת אונים, אף אחד כבר לא יבוא להציל אותה, ממני ומעצמה.
חבל שיש לה אותי, חבל שאני כזאת.

היא חסרת לב, מעולם לא אהבה אותי.