דפוקה שכמותי..

הדמעות זולגות בלי סוף פתאום.
לא מצליחה לעצור אותן.
ידעתי שזה יקרה מתישהו,
איך לא?
אבל השלתי את עצמי..
פיתחתי ציפיות כמו טיפשה.
שאתה תהיה לבד?
ועוד שנה ומשהו?
ידעתי שזה לא הגיוני.
הרי מי לא תרצה להיות איתך..
אבל הדחקתי,
רציתי להאמין שאתה לבד,
שעוד יש סיכוי,
גם אם הוא הכי קלוש בעולם.
אבל לא..
יש לך מישהי,
חצי שנה,שנה,
לא יודעת כמה זמן.
ואתה אוהב אותה,
אותי לא אהבת.
אתם ביחד,
אנחנו לא היינו מעולם.
ואני יושבת ומכאיבה לעצמי עוד יותר..
רואה תמונות שלכם ביחד,
שיחות ביניכם.
למה?
לא יודעת,
טיפשה אולי..
אולי סתם מאוהבת.
קשה לקלוט..
הרי עד עכשיו לא ראיתי,לא ידעתי,
חייתי בעולם של אשליות.
המציאות הכתה לי בפנים,
הכי חזק שאפשר,
כאילו צועקת לי 'תתעוררי' הוא לא רוצה אותך!
הוא בחיים לא יהיה שלך.
הסטירה הזאת כל כך כואבת..
אבל כמו תמיד אני לא מראה לאף אחד.
שוב שמה על עצמי את המסכה המאושרת,
כן,זאת עם החיוך הרחב והצחוק.
כולם מכירים אותה,
אין אחד שלא ראה אותה עליי.
אף אחד פשוט לא יודע עלייה,
לא מזהה שזאת מסכה.
'אני רוצה לפרוש' אני צועקת לה',
אבל הוא לא שומע.
'אני רוצה להפסיק לאהוב אותו'
אני מתחננת אבל הוא לא מבין.

עד עכשיו עוד איכשהו התמודדתי עם זה..
הדחקתי כמה שיותר.
אבל אחרי מה שראיתי וקראתי הלב עוד יותר מסרב להרפות,
הדמעות לא מפסיקות לרדת..
ואני רק מבינה עד כמה אני דפוקה.
כי כן,
אני דפוקה.
ואולי לא דפוקה..
אולי פשוט מאוהבת.


נשבר לי הלב..
עוד פעם.


"..ודמותך שוב בכל לילה,
מופיעה שם ועולה לה.
והלב שלי רוצה לחזור אלייך!
מדמיין שאת נשארת עוד רגע,
אלוקים שלי תמיד אני זוכר..

רגעים לא יוצאת לי מהראש!
את ידעת איך לכבוש אותי,
את הנשמה שלי!
והימים לא עוברים כשאני לבד..
את רק במחשבות שלי,
מוצף בזכרונות.."