וזה היה ביום קרירי של סתיו.
הרוח נשבה, אני נשבתי ביחד איתה.
האוויר היה טעון ברגשות, והרגשות רק התפשטו יותר ויותר.
מבין העצים עוד עלה נשר, כמו האהבה שלך אליי.
ובכל נשירה של עוד עלה, הרגשתי צביטה חזקה יותר בליבי.
ידעתי כי כשיאספו העלים על הריצפה, כשהעצים ייוותרו עירומים בלעדיהם,
כך אני אשאר. ריקה. עירומה. בלעדייך.
ובכל דקה שנאסף לו עוד עלה, נאספה לה דמעה מבין עיני.
וניסיתי שלא להישבר, לא לוותר כמו השלכת.
והדמעות התחילו להתקבץ לגוש אחד גדול, גדול יותר מהעלים.
ואתה הושטת את ידך אליי, היד הזאת שעברה איתי כל כך הרבה.
היד הזאת שתמיד הייתה איתי, הולכת להיות רחוקה בקרוב.
ועם היד הזאת, העברת את ידך על לחיי, וניגבת את דמעותיי.
וגופי הפך להיות בצבעם של העלים.
חלק ממנו צהוב, חלק עם גוונים חומים, וחלק היה שחור.
וידעתי כי זאת הפעם האחרונה, בה העלים ינשרו מהעץ, בה אני אראה אותך.
ידעתי כי לא תחזור יותר, לא אשמע את קולך שוב.
ולא אראה את החיוך המדהים הזה שלך, שהעלים את כל הרע והחשש מתוך הלב שלי.
ידעתי כי וויתרת.
החלטת לנשור ממני, כמו העלים.
וזה היה יום סתווי לא רגיל. לפחות בשבילי. שלא אוכל לשכוח.
איזו כתיבה יפה!!!
והקטע עצמו חבל על הזמן!!!
את פשוט כשרון מהלך...!!! 🙄
😘
זה מקסים כ"כ .
הכתיבה שלך נהייתה יותר טובה מפעם לפעם
ואוו זה מדהים!!
אהבתי את הסוף במיוחד..
:]
