היא לא פירסמה ברצף... את הפרק הקודם היא רשמה ב-11, והיום [25] היא שמה המשך..
פרק חמישי :
"אמא...מה קרה ב4 ימים האלה...? מי היה כאן...?" שאלתי
"האמת...שדוד..."
דפיקת דלת עצרה את אמא שלי...
"יבוא" אמרה
"שלום..את יכולה בבקשה לצאת מהחדר? אנחנו צריכים לעשות לה בדיקות" אמרה אחות רוסייה
"אין בעייה" אמרה אמא שלי..נתנה לי נשיקה ואמרה לי שהכל יהיה בסדר...שאני לא לבד....
אמא שלי יצאה...
האחות התחילה עם הבדיקות.
"ניקח לך בדיקות דם...נמדוד חום...נזרים לך עוד נוזלים לדם..." התחילה להסביר לי
אבל אני לא שמעתי אותה...
חשבתי על מה שאמא שלי רצתה לספר לי על דוד...
"לא מעניין אותי ! אני רוצה לראות אותה ! איפה היא??"
מישהו צעק שם בחוץ...העיר אותי ממחשבותיי.
"אני מצטערת...אבל עכשיו היא בבדיקות...תחכה בסבלנות..." שמעתי את חגית הרופאה מסבירה לו.
"אבל יש לי עבודה ! אני חייב ללכת עוד מעט" צעק שוב.
"אז תלך ואל תחזור" אמר לו דוד
"למה , מי אתה בכלל?"
"אני חבר של רוני!" דוד ירה את המשפט הזה מבלי לחשוב פעמיים...
כשהוא אמר את זה...הרגשתי צמרמורת בכל הגוף..צמרמורת נעימה...
"איזה סקאנדל שם בחוץ..." אמרה לי האחות
"כן..." הסכמתי איתה..
"אני אומרת לך...הצברים האלה...אין להם תרבות...פה זה לא רוסיה...כל אחד חיים בבועה משלה..."
רציתי לתקן אותה...אבל וויתרת...
היא הייתה אישה דיי מבוגרת...היה לה שיער אפור..
חלוק לבן ועיניים שחורות.
היא היתה מאוד נחמדה והסבירה לי כל מה שהיא עושה.
"עכשיו...אני לקחת מזרק..ודם שלך..בא למזרק...והולך לבדיקות במעבדה " ניסתה להסביר
חייכתי אלייה...ואמרתי לה תודה.
האחות סיימה את הבדיקות שלה
ודוד נכנס לחדר.
הוא התיישב לידי והתחיל ללטף את שיערי.
"איך את מרגישה?" שאל
"בסדר...מה קרה בחוץ? מי התפרץ ככה?" שאלתי. הייתי מסוקרנת כ''כ...
"אני..." הוא נכנס לחדר...
זה היה האקס שלי...
"אז מה?" הוא התחיל עם המשחקים שלו שוב...
"אני רואה שיש לך חבר חדש..."הסתכל על דוד..
"כן!" עניתי בביטחון
"וואלה...? מזל טוב..." הוא ענה..
"דוד..אתה יכול להשאיר אותי ואת רוני לבד לרגע?"
דוד קרץ לי. נתן לי נשיקה על הלחי ויצא מהחדר.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"רוני...את בסדר??" שאל מתוך צביעות
ראיתי שלא באמת אכפת לו...
"כן..." שיקרתי
"עכשיו אתה יכול ללכת..." אמרתי בקרירות
הוא הסתכל עליי..והתקרב..הוא ניסה לנשק אותי...
אבל מיד עצרתי אותו
"השתגעת ?!?!!?" כעסתי
"מצטער..." התנצל.
"בשביל מה הגעת לכאן?" שאלתי
"אני רוצה שנחזור..."
"התרפנת לגמריי??" שאלתי
"למה..? אני מתגעגע אלייך כ''כ..." אמר והתיישב על המיטה..ליד הירך שלי
והתחיל ללטף את הירך...
הוא המשיך ככה דקה וראה שאין תגובה מצידי...
"מה...? למה לא מגיבה...או מזיזה את הרגל?" שאל...
שכחתי לגמריי מהעבודה שאני לא יכולה ללכת...הוא הזכיר לי והתחלתי לבכות..
"רוני?? מה קרה??" הוא נלחץ
"תצא בבקשה מכאן.." דמעות זלגו על הלחיים שלי...וסובבתי את מבטי לכיוון החלון.
הרגשתי את ידו הקרה נוגעת בפניי ומסובב את פניי אליו...
"מה קרה יפה שלי?" שאל
"תספרי לי"
"דיי...לך מכאן..." אמרתי
"מה הבעייה שלך לספר לי ??? אני רוצה להיות כאן בשבילך !!!" התחיל לצעוק
"צאאא מפההה !!!!" צעקתי בחזרה
"ייווו איזו קשה את...לא סבלתי את זה בך...את כזאת עקשנית...לא כמו כל הפרחות שנותנות..."
"יופי...ביי" אמרתי
"מה בעייה שלך?? תיהיי קלילה !!!! שתפיייי ! "
הרגשתי איך הוא לחץ עליי וכבר לא יכולתי..
"אני לא יכולה ללכת !!!! אני לא מרגישה את הרגליים !! טוב לך???" התחלתי לבכות.
הוא קם מהר מהמיטה...הסתכל עליי בעודי בוכה...היה בהלם...לא אמר מילה
הדממה אמרה לי הכל...
"אני....אני מצטער...." הוא אמר...
לא ידעתי אם הוא באמת מתכוון לזה או לא...
"אני..."
"תלך..." ביקשתי ממנו
"אבל רוני...."
"תלך !!!" צעקתי
"תני לי לעזור לך !!! " הוא צעק. לא אהבתי כשהוא צעק..תמיד הוא צעק עליי..
פתאום דוד נכנס לחדר כולו עצבני
"אתה לא מבין מה אומרים לך?" שאל דוד עצבני
"לא הולך... מה תעשה לי??"
"אתה גם תיהיה מאושפז פה.." דוד בא לתת לו אגרוף אבל צעקתי על שניהם
"דייייי !!!!!!!!!! שניכם צאוווווו מפהההה עכשיוווווו !!!!"
"רוני...שאני אבין..." אמר האקס..
"את לא רוצה לראות אותי יותר נכון?"
"נכון..." עניתי
"יופי...כי במילא לא הייתי רוצה להיות חבר של נכה! " ירה את המשפט הזה ויצא מהחדר
הסתכלתי על דוד...הוא הסתכל עליי...
במשך 2 דקות לא אמרנו מילה רק הסתכלנו..
ואז פרצתי בבכי..
"דיי רוניי...אל תבכי..." ביקש ממני
"צא מפה..."
"רוני...אני לא יכול..." הוא התיישב לידי. התקרב אליי.
הסתכלתי עליו...על העיניים הירוקות שנצצו כל פעם כשראיתי אותו
הוא התקרב אליי יותר ויותר..
לא הבנתי מה הוא רוצה..
הפנים שלו היו כ''כ קרובות לשלי..
הוא בא לנשק אותי...אבל פתאום...
"רונייייייייי !!!! התעוררת !!!!!! " נכנסה יעל בלי הודעה מוקדמת..
דוד ישר קם מהמיטה
"יעל...חח מה נשמע?" אמר דוד...ראיתי שלא היה לו נוח עם המצב.
"הפרעתי לכם באמצע משהו...? " ציחקקה יעל
"לא..." אמרתי כשסומק קל התגלה בפניי..
"שלום שלום" אמר טל
"טל...היי...." אמרתי
" יווווו רוניייי...את לא תאמיניייי כמה היית חסרה לנו !! בחיים..אבל בחיים אל תפחידי אותנו ככה שוב ! ברור??
נכנסתי לסרטים...אפילו בשיעורים של המרצה החתיך הזה אני לא הייתי מרוכזת..." היא אמרה מבלי לנשום
"יעל...תנשמי..." צחקתי
"נו אז מה...? איך את מרגישה ?" שאל טל
"יהיה טוב..." עניתי
"רוני.." יעל התחילה לדבר...
"את לא לבד...."
"נכון...אני לא לבד..את פה..טל...ודוד..." הסתכלתי מסביבי והוא לא היה שם.
"איפה הוא?" שאלתי לא מבינה
"הוא בטח יצא...אבל זה לא חשוב עכשיו..." טל אמר
"רוני...אנחנו יודעים..." יעל אמרה...
"יודעים מה..?" שאלתי
"שאת...שלא...נו..איך אני אגיד את זה בעדינות...?" יעל ניסתה לנסח את זה בצורה שאני לא אפגע
"שאני נכה...? שאני לא יכולה ללכת יותר?" השלמתי אותה..
"מצטערת..." התחילה לבכות..
"גמני מצטער..." טל אמר בעצב
התחלתי לבכות...
הם הרגיעו אותי וסיפרו לי כל מה שהיה בלימודים בזמן שלא הייתי..
"....והכי חשוב...לא סיפרתי לך...." אמרה יעל
"דוד...לא היה בכל הימים האלה..."
"וואלה??" שאלתי מופתעת
"איפה הוא היה?"
"הוא היה פה...איתך..." היא אמרה
"הבחור מאוהב בך..." טל הוסיף...
"הוא היה כאן כל הימים האלה? לידי?"
דוד באמת עשה את זה בשבילי...? לא יכול להיות...
אולי זה מה שאמא שלי רצתה להגיד...
"טוב...אנחנו נזוז...אנחנו מקשקשים כאן שעה אבל כבר מאוחר ויש לי רכבת אחרונה בעוד חצי שעה" אמרה יעל
"טוב.... תודה באתם ! "
"אין על מה בובה" אמרה יעל ונתנה לי נשיקה
"ביי" אמר טל...
סגרו את הדלת מאחוריהם..
פתאום קיבלתי הודעה..
לקחתי את הפלא שלי מהשידה שהייתה לידי
והסתכלתי לראות מי שלח לי הודעה...
התחלה יפפפה .. (:
המשךך (:
תודה =]
מקווה שזה באמת יפה חחח
פרק שישי:
לקחתי את הפלא שלי מהשידה שהייתה לידי
והסתכלתי לראות מי שלח לי הודעה...
"אוף...עוד פירסומת מסלקום" התאכזבתי...
קיוויתי שזה היה דוד..
חשבתי על מה שיעל אמרה לי,שהוא נשאר פה כל ה-4 ימים..
זה כ''כ חימם את ליבי..אבל מצד שני...זה היה לי מוזר...
"אפשר להכנס?" שמעתי את הרופאה..
"כנסי..." עניתי בחצי חיוך
"נירגעת..?" שאלה בהיסוס
"בערך..." עניתי בשקט
"אם את רוצה...יש לנו פסיכולוג.."
"נראה לך שאני צריכה פסיכולוג?" התפרצתי לדברייה.
"תראי..רוני..את נמצאת במצב קשה.."
"אז את אומרת שאני מטורפת עכשיו?" התפרצתי שוב. לא הבנתי למה היא מדברת ככה.
"לא..אני רק אומרת שאולי את צריכה מישהו לדבר איתו..."
"לא תודה...כבר יש מישהו שאני מדברת איתו...רק חבל שהוא לא עונה לי ומתעלם ממני לגמריי..." הסתכלתי על החלון...קיוויתי שאולי הוא ישמע אותי הפעם..
"את מדברת על אלוהים? אני בטוחה שהוא שומר עלייך...יצאת מהתאונה בנס..היינו בטוחים שתשארי בקומה לעוד הרבה זמן...מישהו שם למעלה מאוד אוהב אותך..."
"אם הוא היה אוהב...הוא לא היה עוזב..."
"את רוצה אולי לדבר על זה...?" היא התיישבה לידי...קיוות לשמוע תשובה חיובית אבל סרבתי.
"זה בסדר.." עניתי בזמן שניגבתי את דמעותיי
"זה יעבור...לי...." המשכתי
"כל דבר שאת צריכה רוני...אני פה..."
"תודה..."
"ודוד פה נמצא 24 שעות...יש לך אחלה חבר.." ניסתה לעודד אותי
"הוא לא חבר שלי..." עניתי
"חבל...רואים שהוא מאוהב בך..." חייכה
"אם הוא נמצא כאן כל הזמן..איפה הוא ישן?" שאלתי מתוך סקרנות
"חח זה קצת יצחיק אותך...הוא פשוט יושב על הכיסא פה בחוץ...ונרדם..."
התבוננתי על המיטה הריקה שהייתה בחדר...והסתכלתי על הרופאה...חייכתי...
"אין בעייה...הוא ישן פה.." ענתה עם חיוך. קראה את מחשבותיי..
"תודה..." אמרתי בשקט.
"בבקשה" אמרה והתחילה ללכת לכיוון הדלת.
היא פתחה את הדלת ואמרתי לה "סליחה שקראתי לך כבשה...פשוט הייתי..."
"זה בסדר...אני מבינה..." עצרה אותי וחייכה...
'דוד...ישן כאן..? למה? ולמה הוא עושה את זה בשבילי? מתוך רחמים? או כי באמת אכפת לו?
אולי הוא מרגיש אשם? אולי הוא חושב שבגללו פרצתי ככה לכביש...? אולי...'
"רוני??" שאל דוד בפעם השלישית
"הכל בסדר??"
"וואיי..הבהלת אותי ! מתי נכנסת??" התעוררתי ממחשבותיי
"נכנסתי לפני כמה דק'...על מה חשבת?" התעניין
"סתם..." עניתי...
"תראי את הכוכבים" התיישב לידי
"מדהים..." אמרתי ועיניי נצצו מרוב היופי והניצוץ של הכוכבים
בזמן שהסתכלתי על הכוכבים דוד הסתכל עליי..הרגשתי את המבט שלו אך בחרתי להתעלם.
"אתה יודע למה אני הכי אתגעגע?"
"למה?" הוא שאל
"הכי אתגעגע לאפשרות להתבונן על הכוכבים מחוף הים..."
"רוני..."
"זה בסדר..." עצרתי אותו
"אני...דיי התחלתי להשלים עם זה..."
"אבל את לא מבינה ! את תלכי !" הוא הבטיח ונשבע לי.
"זה ממש מתוק מצידך..." המשכתי להתבונן על הכוכבים.
היינו שקטים כמה דקות עד שאמרתי לו
"תודה..."
"על מה?" שאל לא מבין
"על כל מה שאתה עושה בשבילי..." הסתכלתי עליו..
הוא היה כ''כ קרוב אליי...כ''כ קרוב עד שהתחלתי להרגיש פרפרים בבטן...
'מה קורה לי? לא יכול להיות שאני מתרגשת שהוא פה איתי...' חשבתי לעצמי
"כבר מאוחר..." ניסיתי לעצור את הרגע המביך...
"כן.." הוא אמר...אבל ראיתי שהוא התאכזב ורצה לדבר עוד..
"רוני...אני צריך להגיד לך משהו..."
"מה? משהו טוב אני מקווה...כי אני לא מסוגלת לשמוע משהו לא טוב " אמרתי כשאספתי את השיער שלי לקוקו
"תראי..." הוא אמר.
"אני...אני...."
"אתה מה?" לא הבנתי אותו
הוא התקרב אליי עוד יותר. והרגשתי איך הפרפרים שלי מתרבים!
"תאמיני או לא...אבל משום מה...אני פוחד להגיד את זה..."
"להגיד לי מה? חח אז תנסה בדרך אחרת..." אמרתי
"רעיון טוב..." הוא חייך בחיוך ערמומי
הוא התקרב אליי עוד יותר..ופניו היו ממש קרובות לפנים שלי...
הרגשתי את הנשימות שלו...את הריח שלו...
כ''כ אהבתי את הריח שלו....
הוא הסתכל לי עמוק לתוך העיניים...לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהעיניים המדהימות והנוצצות שלו...
הוא התקרב עוד יותר...ונישק אותי..
הייתי בהלם...לא ציפיתי לזה..
הרגשה חמה ונעימה הציפה את גופי...הרגשתי הרגשה שלא הרגשתי מעולם עם אף גבר..[לא שהייתי עם הרבה..]
איתו זה היה מיוחד...וזה הפחיד אותי
הידיים שלו עטפו את גופי וזה העביר בי צמרמורת..
התנתקתי ממנו...
"אני מאוהב בך..."
הסתכלתי לכיוון אחר לגמרי...
עד שהוא סובב את פניי אליו..."מצטער אם זה פגעתי בך...לא התכוונתי..."
"לא פגעת בי..." עניתי
הוא ראה שלא נוח לי עם המצב..."אממ...שנלך לישון?" שאל כשכולו היה נבוך מאוד...
"כן...לילה טוב..." עניתי בחצי קול
"לילה טוב"
'הייתכן שאני מאוהבת בו? האם הוא באמת אוהב אותי? או שהוא עושה את זה כדי שארגיש טוב יותר?.....'
חשבתי כל כך הרבה על מה שקרה היום...על כל המידע שקיבלתי מאנשים...
חשבתי על דוד...
ונרדמתי...
"רוני...? רוני....? את שומעת...? זה אני..."
לא האמנתי למראה עיניי...זה היה אחי...
"מה אתה עושה פה?" שאלתי
"לא יכולתי לעֿזוב אותך..." אמר
הוא היה המלאך הכי יפה שראיתי...כולו בבגדים לבנים
עם כנפיים...
הכל היה מסביבי לבן...
"חח איך זה להיות מלאך?" שאלתי
"מתגעגע אלייך...ואל אמא ואבא..." ענה בעצב
"אבל אני שומר עלייך..."
"תודה יוני..." אמרתי
התחלתי לבכות....
"כל פעם כשרע לך...או עצוב לך...תזכרי שאני למעלה...שומר עלייך ושומע אותך..."
"יוני...אל תלך..." אמרתי
ראיתי שהוא מתרחק ממני...
"יוני ! בבקשה!" התחלתי לצעוק..."
"רוני ! תתעוררי ! רוני ! " דוד העיר אותי...
"דוד...איפה יוני????" שאלתי...נכנסתי ללחץ...
"מי זה יוני??" שאל לא מבין...
"יוניי....הוא...הוא..." התחלתי לבכות...
לא יכולתי לדבר מרוב דמעות....
אחרי כמה דק' שנרגעתי קצת... אמרתי לו: "יוני....זה אח שלי....הוא נפטר לפני שנה..."
פרצתי בבכי שוב..
"רונוש...יפה שלי...אל תבכי...." ניסה להרגיע אותי שוב..
"אני פוחדת..." אמרתי
"אין לך ממה...אני פה..."
"דוד...אולי תישן איתי פה...בבקשה...לא רוצה להרגיש לבד..."
"בשבילך הכל..."
הוא התחיל ללטף את פניי...ונירדמתי...
...
מה עם ההמשך?
אני נכנסת קבוע פעם ביום לקרוא את הסיפור
וכבר כמה ימים לא הוספת.. 😕
סליחה על העיקוב...
אני פשוט בארה"ב חח
מקווה שלא אכזב אתכם...
תהנו !
פרק שביעי:
"אני פוחדת..." אמרתי
"אין לך ממה...אני פה..."
"דוד...אולי תישן איתי פה...בבקשה...לא רוצה להרגיש לבד..."
"בשבילך הכל..."
הוא התחיל ללטף את פניי...ונירדמתי...
עברו כמה שבועות מאז הנשיקה ולא דיברנו על זה...
דוד לא עזב אותי לשנייה. הרגשתי שבאמת אכפת לו ממני.
שיחררו אותי הביתה...
במשך הנסיעה הסתכלתי דרך החלון. דוד ישב לידי ואבא שלי נהג.
"אז....רוני? רוצה שנזמין סושי?" שאל אבא שלי.
"רוני...?" שאל שוב
לא ממש הקשבתי לו...פשוט הסתכלתי על הרגליים שלי...עדיין לא האמנתי
אני לא חושבת שבאותו הרגע קיבלתי את זה...אני לא חושבת שהשלמתי עם זה.
"רוני? הכל בסדר..?" שאל דוד
"מה? כ..כן..." עניתי בחשש
"אז רוצה שנזמין סושי?" שאל אותי אבא שלי
"כן..למה לא?" שאלתי עם חיוך מאולץ...לא יכולתי לחייך...
הגענו הביתה..
לא ראיתי כמעט חודש את הבית...
כ''כ התגעגעתי לחדר שלי..למיטה שלי...
ההורים שלי יצאו מהאוטו ודוד נשאר איתי בתוך האוטו
"דוד...תודה על הכל...ואני לא יודעת איך להודות לך ו..."
"רוני...את לא צריכה להודות לי...זה בסדר..חוץ מזה.."
"נו רוני...דיי לפטפט...עכשיו אבא ירים אותך.." אמא שלי פתחה את הדלת לפני שדוד סיים את המשפט
דוד יצא מהאוטו וראיתי שהוא דיבר עם אבא.אחרי כמה דק' אני רואה שהוא בא לאוטו.
הוא פתח את הדלת ושאלתי אותו "איפה הכיסא?" לפני שהספיק לענות הוא הרים אותי על הידיים והרגשתי איך הידים החמות והרכות שלו עוטפות את גופי.
הוא הסתכל עליי במבט חולמני..חייכתי אבל מיד הסתכלתי לכיוון אחר...הרגשתי סומק קל על פניי.
"את כ''כ יפה" הוא לא הפסיק להסתכל עליי
"אתה מביך אותי.." חייכתי
"למה את לא מסתכלת עליי?"
"מתביישת..."
הוא עלה 2 קומות והגענו ליעד..
"דקה דוד..דקה" שמעתי את אבא שלי כשהוא עולה כמה מדרגות.
"כבר פותח" חייך
איך הם יכולים לחייך? להראות שהכל בסדר? שזה לא מפריע להם? איך??
אבא שלי הגיעה לקומה ופתח את הדלת.
התגעגעתי כ''כ לריח של הבית...
נשמתי עמוק והתענגתי מהריח...
"דוד...זה בסדר אם תשים אותי בחדר שלי? על המיטה?" שאלתי בהיסוס..כבר לא היה לי נעים ממנו.
"בטח יפה שלי..."
הוא לקח אותי לחדר ושם אותי על המיטה.
"תודה..."
"אין בעד מה" חייך.
"תשב" אמרתי.
הוא התיישב לידי.
"את מציירת?" שאל ולקח את הציור מהשולחן.
"כן...אבל כבר לא" אמרתי.
"למה לא? זה ממש יפה..." הוא אמר
"תודה..."
"רוני...אני סוגרת את הדלת..אבא הלך להביא את הסושי אז כשהוא יביא אני אודיע לך" אמא שלי צצה משום מקום
אחרי שאמרה את המשפט הזה היא סגרה את הדלת ולא חיכתה לתשובה.
לא הוצאתי מילה...וכך גם דוד...היה כ''כ שקט...הסתכלתי על כל החדר....
על השולחן שלי..שעליו עמד הלפטופ שלי. על חדר הטלוויזיה שהייתה שם ספה לבנה וטלוויזיה.
על הספרייה שהיו בהם כ''כ הרבה ספרים.
ביקשתי מדוד להדליק את הרדיו.
עדיין לא אמרנו מילה...
"את רוצה שאני אלך..?" שאל דוד...זה היה מאוד מפתיע.
"מה פתאום! למה אתה שואל?" הופתעתי.
"כי..אני מרגיש כאילו שלא בא לך..."
"דוד.." עצרתי אותו.."אני פשוט לא השלמתי...לא השלמתי...עם ההעובדה....ש...." התחלתי לגמגם...להזכר ביום הראשון שהתעוררתי...
ופרצתי בבכי.
"רוני!" דוד התיישב לידי..."אני יכול לחבק אותך?" שאל.
"למה אתה שואל? פשוט תחבק חח" חייכתי קצת..אבל שוב בכיתי.
כשהוא חיבק אותי הרגשתי כ''כ מוגנת...
"אני לא רוצה שתבכי...אני מבטיח לך שתלכי ! "
"דוד...זה חסר סיכוי...אני.."
"תחשבי חיובי !! " עצר אותי.
"למה אתה כ''כ מתאמץ?"
"כי...כי..."
פתאום שמעתי פזמון:
"דוד אוהב אותך...אל תגידי שלא ידעת"
חייכתי..."לאאא...אין מצב!" אמרתי.
"למה לא..?" שאל
"באמת..?"
"אין לך מושג כמה..."
"ולא מפריע לך שאני לא הולכת?" שאלתי מופתעת.
"לא" אמר בביטחון.
הסתכלתי עליו...ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו..את החיוך הכובש שלו...
והרגשתי שאני לא מסוגלת יותר...
הוא ישב יחסית קרוב אליי...ונישקתי אותו.
כ''כ התגעגעתי להרגשה הזאת...להרגשה שאני בעננים...שאני מוגנת.
חום הציף את גופי. והרגשתי שהוא מעביר את היד שלו בכל הגוף שלי.
זה היה חדש לי...אבל זרמתי...הרגשתי שאני רוצה בזה.
הנשיקות עברו מעדינות וקטנות ליותר סוערות עם תשוקה כ''כ גדולה.
פתאום אמא שלי פתחה את הדלת בלי הודעה מוקדמת.
"רוני..." היא עצרה...
התנתקתי מדוד והייתי כ''כ נבוכה...
הסמקתי כל כך..עד שבקצה השני של העולם יכלו לראות את זה..
דוד הרגיש לא נוח גם ומיד קם
"אני חושב שאלך הביתה..." הוא אמר
התאכזבתי..רציתי שיישאר...
"למה שלא...תישאר איתנו? אתה אוכל סושי...נכון?" שאלה אמא שלי
"כן..אבל..."
"בבקשה..." עצרתי אותו
הוא הסתכל עליי וחייך...חייכתי בחזרה.
הבנתי שהוא נשאר
היו לי זיקוקים בבטן מרוב אושר!
אמא שלי יצאה ואני ודוד צחקו.
"זה היה...מביך..." אמרתי
"כן...חח"
"נראה לי שבפעם הבאה היא תדפוק בדלת לפני שתכנס"
"כן אה...אני יכול לנשק אותך שוב..?" שאל.
"אתה לא צריך לשאול.." חייכתי.
מה יש בו שגרם לי להרגיש ככה?
אני חושבת ש...
אני מאוהבת בפעם הראשונה בחיי...
[B]
עדין בחו"ל?
אני מחכה להמשך!
