כל יום לקום עם דמעות בעיניים ,
לחזור הביתה עם פיק ברקיים .
חיים שכאלה , שיגרה ..
חיים,איך אפשר לקרוא לזה ככה?
כל יום לקום למציאות הקשה , למציאות המרה .
לקום לעוד יום , לנסות לשרוד , בלי תמיכה .
להתמודד,לבכות - למחוק ת'דמעות
להבין שזה המצב.
זו רק אני עכשיו - ואני לבד .
" אם אין אני לי - מי לי ? "
אנשים לא מבינים,אנשים גם לא יבינו.
זה אני והחיים - ואין ברירה-מתמודדים.
נשברים הרבה,נופלים..
אבל אלה החיים .. שלי .
זה היום-יום שלי - קמה כל בוקר עם תחושה של חנק,
דמעות מציפות והלב לא רגוע .
כל הגוף רועד,הוא פוחד ..
מרגישה כאילו אני יוצאת לקרב .
הולכת להלחם נגד הרעים-מסכנת את חיי אל מול האחרים .
ואנשים מתפללים לחיילים,שיחזרו רק בשלום.
ובמלחמה שלי לא מבינים,לא מתפללים ,
יכולים לעזור ,אבל לא מנסים .
ואני עם עצמי מהררת בתוכי,
איך אוכל עוד להמשיך לחיות כך עם עצמי?
מצב מתסכל,מצב מסובך ..
צריך להתרגל , חייבת להמשיך .
לא בשביל עצמי,בשביל החברים .
אם יש משהו שמחזיק אותי עוד כאן,
כמו הקשת בענן,סימן קטן של אור
ביום סוער, גשום וקר - כשהכל נראה שחור ..
זה רק הם .
אסור לאכזב אותם,הם לא מסכימים.
מי יהיה כאן בשבילם כשהם יהיו שבורים?
מי ירוץ להחזיק להם תי'ד כשיראו אותם נופלים?
לא סומכת על אחרים, רק על עצמי-בשבילם.
מי עוד יתן להם את הכי טוב בעולם ?
הם החברים שלי,החברים הכי טובים.
ואם אמשיך לסבול - זה יהיה רק למענם ...
קודם כל אין ספק שאת כותבת מדהים לירון
אני באמת כל פעם מחדש אוהבת את הקטעים שאת מעלה פה .
ואני נורא מזדהה איתך מאמי עם מה שכתבת , אבל מה כבר אפשר
לעשות ? כמו שרשמת זוהי השגרה , אלא אם כן את מוכנה לשבור אותה
דברי איתי מאמי LIZ-2210@HOTMAIL.CO.IL
שבוע טוב ממי (:
גם אני ממש אוהבת את הקטעים שאת כותבת מממש ..
אין מה לעשות כמו שכבר אמרו זאת שיגרה ?!
תנסי אולי לגוון יותר אחר הצהריים יהיה יותר מעניין . . .
תיהיה שמחה, מאושרת אל תקומי בבוקר עם דמעות בעיניים חבל . .
תשני את השגרה הזאת כי חבל שתמשיכי לסבול .
פה תמיד 😊
זה בדיוק כמו שאמרת.. אלה החיים שלך.
את אחראית על החיים שלך, על עצמך, על מי שאת בעצם.
את מחליטה איך לחיות, עם מי להיות..
למרות שהשגרה מעצבנת לפעמים, אל תתני לעצמך ליפול.
זה יעבור, וזה יהיה קשה, אבל זה רק עוד מכשול..
