- שיגרה -

כל יום לקום עם דמעות בעיניים ,
לחזור הביתה עם פיק ברקיים .
חיים שכאלה , שיגרה ..
חיים,איך אפשר לקרוא לזה ככה?
כל יום לקום למציאות הקשה , למציאות המרה .
לקום לעוד יום , לנסות לשרוד , בלי תמיכה .
להתמודד,לבכות - למחוק ת'דמעות
להבין שזה המצב.
זו רק אני עכשיו - ואני לבד .
" אם אין אני לי - מי לי ? "
אנשים לא מבינים,אנשים גם לא יבינו.
זה אני והחיים - ואין ברירה-מתמודדים.
נשברים הרבה,נופלים..
אבל אלה החיים .. שלי .
זה היום-יום שלי - קמה כל בוקר עם תחושה של חנק,
דמעות מציפות והלב לא רגוע .
כל הגוף רועד,הוא פוחד ..
מרגישה כאילו אני יוצאת לקרב .
הולכת להלחם נגד הרעים-מסכנת את חיי אל מול האחרים .
ואנשים מתפללים לחיילים,שיחזרו רק בשלום.
ובמלחמה שלי לא מבינים,לא מתפללים ,
יכולים לעזור ,אבל לא מנסים .
ואני עם עצמי מהררת בתוכי,
איך אוכל עוד להמשיך לחיות כך עם עצמי?
מצב מתסכל,מצב מסובך ..
צריך להתרגל , חייבת להמשיך .
לא בשביל עצמי,בשביל החברים .
אם יש משהו שמחזיק אותי עוד כאן,
כמו הקשת בענן,סימן קטן של אור
ביום סוער, גשום וקר - כשהכל נראה שחור ..
זה רק הם .
אסור לאכזב אותם,הם לא מסכימים.
מי יהיה כאן בשבילם כשהם יהיו שבורים?
מי ירוץ להחזיק להם תי'ד כשיראו אותם נופלים?
לא סומכת על אחרים, רק על עצמי-בשבילם.
מי עוד יתן להם את הכי טוב בעולם ?
הם החברים שלי,החברים הכי טובים.
ואם אמשיך לסבול - זה יהיה רק למענם ...