אתמול הלכתי לרוץ עירומה בוינגייט.
נסעתי את כל הדרך הארוכה הזאת אל וינגייט, ולפני שנכנסתי פשטתי את בגדיי.
בהתחלה הורדתי את המעיל, לאחר מכן את חולצתי, את המכנסיים.
הקור התחיל לחדור לתוכי, למלא אותי בהרגשה חדשה כזאת.
משהו שמעולם לא עשיתי.
אחרי זה הורדתי את החזייה שלי, הפטמות שלי היו חשופות לאור היום.
זוקרות, קטנות מתמיד, כמה יפות הן לאורה של השמש.
הייתי בודדה, עומדת לפני שער וינגייט בתחתונים וגרביים.
גרביים, תמיד שנאתי גרביים,תמיד חשבתי שיש בזה משהו מציק.
האצבעות שלי אוהבות חופש, אולי הן כמוני, מפחדות ממחויבות.
לכן הורדתי אותם, ונשארתי עומדת לבדי.
המכוניות בכביש הראשי לא מפסיקות לנסוע.
האנשים מסתכלים עליי , בחיים לא ראו מישהי בשער של וינגייט עם תחתונים בלבד.
לא רציתי שהזמן יעבור, לא רציתי להיכנס לתוך המבנה, שיהיו שם אנשים פתאום.
יסתכלו על בחורה עירומה, בשנות ה20 לחייה, גוף לא מושלם, פנים חמודות.
לא במיטבה, לא חיצונית ולא פנימית, חולת נפש קצת אמרו עלייה.
לדמייין לעצמי תמונה שבה אני רצה עירומה, הציצים שלי קופצים.
האנשים יסתכלו המומים, אל גוף מלא כוויות שהחיים השאירו בי.
אני לא אשים קצוץ על אף אחד ואמשיך בדרכי. אולי יעיפו אותי האבטחה.
אבל אני לא אלך, אני עקשנית.
בסוף התלבשתי והלכתי את כל הדרך הביתה ברגל.
איזה ריח מסריח יש בחדר שלי.
ובא לי כל כך אבטיח, למרות שחורף עכשיו.
מכירים את אלו שאוהבים אבטיח עם גבינה בולגרית?
מגניב ומקורי שכזה :]
למרות שלא כ"כ מובן במלוא המילה .
