משלימים אחד את השני .

חייכנו זה לזו בעוד אנחנו עדיין מתנשפים. נכנסו למקלחת, ויצאנו מהבית למסעדה בדרום העיר.
קצת יקרה . הגשם הפסיק לשתי דקות שהספיקו לנו בדיוק כדי לצאת מהאוטו ולהיכנס למסעדה.
כשהגענו למסעדה שלובי ידיים קידמה את פנינו המארחת, לבושה שחור, ארשת רשמית נסוכה על פניה, קצת רשמית מדי יחסית אלינו, שהיינו עליזים וקופצניים להפליא.
אחרי שנתיים של כל יום ביחד היינו עדיין החברים הכי טובים, ונראינו כלפי חוץ מאוהבים נורא, כמו זוג בשבועיים הראשונים שלו, במיוחד היום,
שלמעשה זו הייתה מעין התחלה חדשה בשבילנו. אני שזה כמו סיפור פחות מדי מציאותי,
וזה נכון, דבר כזה כמעט ולא קורה. "מעשנים?" שאלה המארחת בעלת ההתנהגות היאה יותר לאשתו של שגריר, "כמו קטר" עניתי לה בניסיון לחלץ איזה בדל של חיוך משפתיה הקמוצות,
"לא, לא מעשנים" הוא ענה שלא חלק איתי את הדחף להתחבב על כל אחד בכל זמן "יש לכם מקום?" המארחת הרימה את ראשה ממפת השולחנות שהחזיקה משודכת למעין לוח, פתחה פיה לענות ואז קרה הדבר הרגיל שקורה כמעט לכל בחורה שנתקלת בו בפעם הראשונה.
בלי לדעת מה היא עושה בדיוק, היא חייכה אליו. פתאום היא הייתה נחמדה מאוד. כל הרשמיות שלה התמוססה כלא הייתה וחן בלתי-נדלה החל להישפך מכל נקבוביותיה. האמת? זה היה קצת מביך. הובלנו לשולחן הטוב ביותר שהיה במקום, כאשר היא מענטזת לפנינו.
"ראית אותה?" לחשתי לו כשהיא הסתלקה. "למה?" שאל תוך כרסום הלחם הכפרי שהביאו לנו לבינתיים, "היא דווקא נראית לי נורא נחמדה.
מה יש לך ממנה? אז היא לא אהבה את הבדיחה שלך, ביג דיל, גם בעיני היא לא הייתה משהו, בינינו." בעטתי בו.
הוא תפס את הרגל הסוררת וצחק צחוק משושע "קנאית." הוא יכל להרשות לעצמו להיות מבודר.
הוא ידע היטב שלכעוס עליו הייתה אופציה כמעט לא קיימת עבורי, אבל אני לא מתלוננת.
כי הוא באמת אוהב אותי, וגם כי הוא לא סובל לריב, במיוחד לא איתי.
אני יודעת שאנחנו פשוט משלימים אחד את השני.