עוד אחד...

נמאס כבר! אני כבר לא יכולה לראות שיש עוד הרוג ועוד הרוג,
ובכל הרוג כל אחד מקווה שזה ההרוג האחרון,
ואז לא עוברות כמה שעות ויש עוד הרוג ועוד פצועים חלק קשה וחלק קל ואפילו חלקם במצב אנוש.
וכל פעם מחדש כואב לי הלב כיאלו שזה מישהו קרוב אליי חלילה נהרג,
וכ"כ בא לי לבכות עליו, כי הוא עוד צעיר ואולי יש לו ילדים ואישה,
יש לו הורים אחים שחיכו לו בבית שיבוא עם השלום, עם השקט שתבוא למדינה,
אבל לא, הוא לא יחזור רק הזיכרונות יחזרו.

ואיך? איך במדינות אחרות אחרים מאשימים אותנו? מגנים אותנו?
כיאלו שאנחנו היינו אשמים וכיאלו שאנחנו לא סופגים מכל המצב הזה,
ולא רואים שכל התמונות שמראים מעזה זה תמונות של ילדים,
ושזה בכוונה מראים את כל זה, וכמה פעמים שהם פיברקו תמונות כדי להראות לעולם כמה שהם מסכנים בזמן שהם בעצמם הורגים אזרחים שלהם כדי שהם ישארו מוגנים ובחיים והם יהרגו עוד חיילים שלנו.
והבושה והצער לדעת שבארצות אחרות אנשים יהודים, שהם משלנו, מגנים את מה שאנחנו עושים בעזה.

הגאווה ומה שמחזיק אותי זה לראות חיילים שכ"כ רוצים להילחם למעננו,
פצועים שרק רוצים לצאת מהבית חולים כדי לחזור לעזה,
ולשמוע איך אנשים במדינה תומכים בחיילים ובתושבים.
עם כמה שהמדינה שלנו לא משהו אבל במצבים הקשים מגלים כמה שאנשים פה מדהימים
ושאין מדינה כמו שלנו עם אנשים כמו שלנו.


ומקווה שכולם, מי שיכול קורא פרקי תהילים למען החיילים ולמען התושבים בדרום.

"חכי לי שאחזור מחר אני בבית
נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה...."




-סתם פריקה בעקבות המצב ואחרי שראיתי עוד הרוג, כבר נמאס וכ"כ כואב לראות כל הזמן את הדברים האלה בחדשות-