שווה קריאה. מבטיחה.

הרבה זמן זה עובר לי בראש, ולא מצאתי דרך טובה יותר מאשר לכתוב על זה.
תקראו עד הסוף, שווה כל מילה.


- החיילים שלנו -
חשבתם פעם לעומק מה הצבא כולו והחיילים עושים בשבילנו? למעננו?
למען כל אזרח ואזרח במדינת ישראל.
חשבתם פעם לעומק עד כמה המדינה שלנו הומנית ודואגת לאזרחיה עד מוות?
בזמן שמדינות אחרות שופכות דם שלהם ושל מדינות אחרות מבלי להניד עפעף.
חשבתם פעם לעומק כמה אנחנו יקרים לעצמנו ולאנשים שסביבנו?
בעוד לאחרים כלל לא אכפת מאף אחד ואין להם טיפת רחמים בלב.
כי כן, הדבר הכי עצוב הוא להיות נשמה ללא רחמים.
נפש חיה ללא רגשות בלב.
אדם שאינו חנון לאיש ולדבר.

הידעתם שפעילי החמאס בעזה מסתתרים בבתים של אזרחים פשוטים בעזה בעת שיגור הקסאמים שאנו יורים עליהם,
וכאשר האזרחים בעזה לא נותנים להם מחסה הם הורגים אותם או יורים להם בברכיים?
לא אכפת להם מעצמם, לא אכפת להם מהסובבים אותם.
הם רק מחפשים להרע ולהזיק בלי שום מטרת חיים.
"ליהודים לא מגיע מדינה משלהם! ליהודים לא מגיע כלל לחיות!"
ככה הם טוענים.
תשאלו את בכיר החמאס או כל חמאסניק מצוי אי פעם, למה? למה לא מגיע לנו מדינה משלנו? למה לא מגיע לנו לחיות? מאיזו סיבה?
ולא תהיה לו תשובה.
הוא יישאר אילם ומשותק.
כי אין להם שום מטרות צדק, מטרות אמיתיות, מטרות נכונות.
זורם להם בדם שנאה כלפינו משום סיבה מוצדקת.

ואילו אנחנו?
על כל מות חייל אנו אבלים אלפי שנות אור
על כל פצוע כאבים גם אנחנו את פציעתו,
ודאגנתינו האין-סופית לחטופים רק מראה עד כמה חנונים אנחנו,
כי איזו מדינה תדאג לחטופים שלהם כמונו?

והמזל שנופל בחלקינו, שבלי עין הרע, 8 שנים קסאמים וכמעט בכל קסאם יש עלינו השגחה מהשמיים,
מהקדוש ברוך הוא, ובלי עין הרע יש מעט הרוגים ומעטים גם הפצועים.

והחיילים, החיילים המדהימים שלא עושים שום דבר מלבד לדאוג לביטחוננו.
לדאוג שאתה\את,
כן כן אתם תוכלו לשבת עכשיו במחשב ולקרוא את זה בשלווה ובלב קל.
שאתם תוכלו לצפות בסדרות היומיות שלכם בטלויזיה מבלי שדבר יפריע לשגרת חייכם.
כדי שתוכלו לערוך את סעודות שישי ולאכול אוכל חם וטעים של אמא, לשמוח כל אחד עם משפחתו ולספר על מעשיות השבוע שחלף.
תוכלו לישון במיטה עם מזרון נעים עם שמיכות שיחממו אותכם בקור המקפיא של חודשי ינואר-פברואר.

לעומת החיילים, לעומתם שעומדים בחזית, חשופים לכל ירי, פצצה, קאסם, רקטה, גראד, וזה כבר באמת לא חשוב מה.
שאוכלים אבנים ופירורי אדמה, ושותים חול מהול בגיר.
כמהים כבר להגיע לביתם, לאמא המשתגעת מגעגועים ודאגות, כמהים לטפיחת השכם הכואבת של אבא.
למאכלים הביתיים, לחום הביתי. קופאים מקור וישנים בשקי שינה צבאיים שאפילו כרית נורמלית לא מספקים להם.
ובכל זאת את צעדיהם, שמאל-ימין, שמאל-ימין, שמאל-ימין הם עושים בגאווה ענקית, ובראש מורם השמימה.
לא חושבים לרגע על הפחד, התסכול, הסיכון.
עושים הכול מתוך הרגשת שליחות - חושבים בליבם שגם אם אמות, או אפצע, או אפילו אכרות איברים, גם אם אאבד את ראייתי כתוצאה מהמבצעים, אדע שזה היה ייעודי, ושחרפתי את נפשי על מנת להגן על אזרחי המדינה. ושעשיתי זאת עד הסוף.
מאמינים בלב שלם בהימצאותם בעזה, ובסיכונם, רוצים לעשות, וכל חייל שנפצע רק מת לחזור לחזית ולהמשיך להלחם!
הם כל כך מדהימים אחד אחד מהם, אנו צריכים להצדיע להם ללא הפסקה.
ומשפט אחד ששמעתי שאחד מהם אמר, ונגע לליבי כל כך.
"נכון שקיים הפחד, אבל הרצון להיות שם בעזה ולהלחם גובר פי מאה על הפחד"
רק חושבים על הכבוד הענקי שנפל בחלקם להיות חלק ממדינת ישראל ומצבא הגנה לישראל!
תגידו שאתם לא גאים להיות חלק מהצבא הזה, מהמדינה המדהימה הזאת?

גם אני גאה להיות יהודייה.
להיות חלק ממדינת ישראל, להיות משוייכת לצבא רב עוצמה ובעיקר מלא לב כמו צבא הגנה לישראל.
- - -




חיילים, תהיו חזקים במבצע.
אני כל כך גאה בכם!!!!! מעריצה ומצדיעה אחת אחת מכם!!!!
בהצלחה, והלוואי ותחזרו בריאים ושלמים!!!!!!!!
בעזרת ה' שבשמיים.

רק בשורות טובות, הלוואי.