חייל של אמא

"אמא,אחנו נכנסים ללבנון,אל תדאגי לי, תשמרו על עצמכם ותמסרו לכולם את אהבתי."
זה המשפט האחרון ששמעתי ממך, בן שלי, משפט שהדהד בראשי במשך יומיים שלמים.
היה מין פחד לא מוגדר בקולך.ידעת שהנורא מכל עומד לקרות.
"אולי תרגעי?הילד בסדר גמור" אבא ניסה להרגיע אותי, אבל בכל זאת ..תחושה של אמא. איך אוכל להסביר את זה.
כבר שנתיים שאתה לא איתי, בן שלי, כבר שנתיים וחצי שאנו חיים בצילך.
אחיך הקטן התגייס לאותו הגדוד שבו אתה שירתת.
אחיך הקטן גם הוא נלחם במלחמה גם הוא מגן בגופו על המדינה שלנו, על הגאווה שלך, שלו, של כולנו.
"אמא" הוא מחבק אותי בגופו אני שומר על עצמי, אל תדאגי לי אמא, אני נלחם למענו."
בן שלי, כל פעם שאחיך נכנס בדלת הבית עם מדים אני מדמיינת את פניך.
"כפיר, ילד שלי התגעגעתי אלייך" אני קוראת לו בשמך ורצה לקראתו.
ילד שלי, הכאב אינו מרפה. הגעגוע לא עוזב.
אני רוצה שתדע שאני גאה שסיכנך את חייך בשביל לשמור על חברך לצוות.
ילד שלי, שלחתי את אחיך גם לצבא, גם למלחמה.
"תשמרו על עצמכם אבא ואמא" הוא אומר לי ונושק לפניי.
קטן שלי, אבקשך בפעם האחרונה... אנא שמור על האוצר האחרון שנשאר לי.

הדבר האחרון שאני יכולה להגיד שאלוהים ישמור לנו על החיילים שלנו ושכולם יחזרו הביתה בשלום, אמן !