איך חיים בין אזעקה לאזעקה?
איך נראת העיר בימים של מלחמה?
זה לא להאמין אבל אני מתגעגעת לאשקלון המשעממת, אני מתגעגעת לשיחות המשעממות עם החברים
על מה שהייא עשתה
וההוא שבגד וההיא שאוהבת .. אבל לא המציאות היא כבר לא כזאת ..
אתה מתעורר בבוקר במידה ואתה מצליח להירדם לפי השעון מעורר של החמאס ,
אתה מתעורר לצללי האזעקה..
בשעה שאיזה חוליית משגרי קסאמים החליטו שאתה צריך לקום..
אתה אוכל, ישן ,רואה טלויזיה, מתקלח ואפילו מצחצח שיניים בהרגשה בהבנה שעוד שניה יכולה להיות אזעקה..
אתה לא יודע מתי זה יבוא , ובאיזה מצב תיהיה אין לך מושג איפה זה יפול אתה רק יודע שכשיש אזעקה
הבית מתמלא צעקות וכולם נכנסים לממד
אתה יודע שכולם יושבים בחדר המוגן ומחכים לשמוע את הבום , ואז מתחילים לנחש קרוב או רחוק ,
פגיעה ישירה או בשטח פתוח ושוב מקשיבים לחדשות ומנחשים לפי התמונות איפה נפל
ואז הטלפונים מתחילים כל המשפחה מתקשרת לראות שהכל בשליטה
ואתה מתקשרים לאנשים שקרובים אליך..
העיר כבר לא נראת כמו שהייתה , אשקלון ריקה אשקלון שוממת אנשים בורחים ,
אנשים לא מסוגלים לחיות עם הפחד..
עם הלחץ עם הריצות הבלתי פוסקות לממד
בבוקר רוב האנשים בעיר היו על המכוניות הרכבות והאוטובוסים בדרך למקומות השקטים
למקומות בהם אנשים חיים לומדים עובדים ..
למקומות בהם ממשיכה השגרה..
העיר ריקה , אשקלון כבר לא מה שהייתה .
יש את אלו שהלכו רק להעביר את הבוקר עם הילדים רחוק מהלחץ והטילים ויחזרו בעוד כמה שעות
ויש את אלו שבחרו בחופשה ארוכה מהמלחמה הם יחזרו שיהיה שקט , הם יחזרו !
כי בכל זאת אשקלון זה בית זה יותר מסתם עיר בשבילנו המשפחות שלנו פה, החברים, האהבות
כמה שנתלונן שזאת עיר קטנה ומשעממת ושאין מה לעשות בה בתוך תוכינו
אנחנו מעדיפים את השקט והיציאות הרגילות למרינה שעכשיו ריקה אך פעם הייתה שמחה...
אנחנו מעדיפים את הקניון הקטן שלנו , את החברים שיושבים איתנו בשכונה ולא את האימה והפחד..
אנחנו לא רוצים לחיות מאזעקה לאזעקה אנחנו לא רוצים להמשיך לנחש איפה יפול הגראד הבא
אנחנו לא רוצים לראות את הקניון סגור אנחנו לא רוצים לראות את העיר ריקה..
אנחנו רוצים שהעיר תשוב להיות מה שהייתה אנחנו רוצים טיפה אושר ושמחה
אנחנו רוצים לבלות ללא כל פחד אנחנו רוצים לנהוג ללא חשש
אנחנו אפילו מתחננים ללמוד בשקט
שיקחו מאיתנו את האימה הזאת שיקחו מאיתנו את הגראד שיהרגו את החמאס..
לא רוצים עוד להיות החזקים בבית ששומרים על אמא שלחוצה ועל האח הקטן שלא מבין מה זה הצפצוף הזה
ולמה הערבים כל כך רעים ..
כשאבא לא נכנס לממד אחי הקטן תמיד אומר אבא הלך לתפוס את הקסאמים והוא אפילו הציע לעזור לו
הוא משוכנע שצריך לחסל את כל הערבים כמו שספיידרמן מחסל את הכל האוייבים שלו..
הוא מנסה להבהיל את אמא ועושה בכוונה קולות של אזעקה אבל כשהוא במקלחת ופתאום יש אזעקה באמת ..
הוא לא מבין מאיפה זה בא לו הוא לא מבין למה? למה הערבים רוצים להרוג אותנו ..
ואבא מראה לו בחדשות שצה"ל שלנו הורס להם הכל ואומר לו אנחנו ננצח ..
הוא מדליק חנוכיה ואומר לנו שצריך להתפלל ושאם נתפלל לה' אז לא היו יותר קסאמים ואזעקות..
אז אנחנו פה מתפללים
וביננתיים עד שנחזור לשגרה לעיר המשעממת שלנו לעיר שלא נמצאת בכותרות
לעיר שלאף אחד לא אכפת ממנה לעיר שלפני המלחמה הייתה עוד עיר על המפה עד אז..
אנחנו כאן קשובים לקול האזעקה מתעוררים לשעון החמאס רצים למקלטים
ומקווים שזאת עוד נפילה בשטח פתוח וללא נפגעים..
אנחנו מוכנים לחכות עוד זמן אנחנו מוכנים לספוג עוד טילים אנחנו מוכנים לעוד אזעקות אבל רק במחיר אחד..
שברגע שזה יפסק זה יפסק לעולם ולא יחזור יותר ... שיהיה פה שקט לתמיד !
ואנחנו עם חיילי צה"ל דואגים ומתפללים שהסיוט הזה יגמר בשלום ושאולי תיהיה לנו שוב עיר משעממת !




