עופרת יצוקה

מורי נתן סביבון לי
בן - עופרת יצוקה.
יודעים אתם לכבוד מה?
לכבוד החנוכה!

שבת בצהריים. ומתוך שינה מתוך כל הצעקות שעולות בבית נשמעת קריאה - נפל קאסם בקרית גת!
מאותו רגע כבר לא הצלחתי להירדם.חושבת לעצמי בראשי , לאן הגענו, לאן עוד נגיע?
ארוחת בוקר, חמין של שבת . והטלוזיה דלוקה על חדשות ערוץ 2. אנחנו רק אוכלים בשקט ומאזינים לחדשות. חזרנו לחדר והטלפון מצלצל -אבא- "הקפיצו אותו לבסיס" הוא אמר לי. ומליון מחשבות רצו בראשי ,רצות ולא מפסיקות. הלב שלי התכווץ וענה באדישות שמנסה להסתיר את הכאב שבי "וואלה?"
"כן , תבואי הביתה." הוא אמר לי.
התלבשתי ויצאתי. אחרי 5 דקות הייתי בבית. אני נכנסת ורואה איך אתה וההורים מכינים לך את התיק לצבא.
יום שבת בצהריים אני חושבת לעצמי.. למה דווקא עכשיו?!
מהרגע שנכנסתי לא הייתי שקטה. "למה את נראית מצוברחת?" שאלה אימי וסיננתי לה איזה תשובה שקרית. "הם יורדים לעזה?" שאלתי אותה "כנראה" היא ענתה לי. ידעתי שזו תהיה התשובה, אך ציפיתי לאחרת.
אבא הכין לך משהו לאכול. אוכל של בית. שאתה כל כך אוהב. שכל שישי שאתה חוזר אתה מתענג עליו כאילו זו הפעם האחרונה שתאכל אותו.
אתה יודע... אף פעם לא דאגתי לך. תמיד ידעתי שאתה כמו חתול - תמיד נופל על הרגלים. כי אתה אח שלי! אח שלי הגיבור! בדיוק אתמול אמרתי למישהו "אני סומכת על אח שלי הכי בעולם! אני יודעת שאם יקרה לי משהו, גם ב3 בלילה הוא יבוא לעזור לי לא משנה איפה אני אהיה!" והוא גיחך קלות. ואני יודעת שזה נכון!
תמיד דאגת לי, גם שלא ידעתי להגיד לך תודה, הערכתי אותך מכל הלב שלי! תמיד דאגת לי ושמרת עלי
וידעת איך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר.
הבעיה היא... שאני לא יודעת אם כתוצאה מכך שתשמור עלינו , אתה לא תשמור על עצמך!
אני מבקשת, מתחננת ,תעשה את זה. תשמור עלינו אבל הכי חשוב עליך!
אתה יודע הפעם הראשונה שבכיתי ביום הזיכרון, הייתה ביום הזיכרון הראשון שלך בצה"ל.
רק אז, הבנתי מהו יום הזיכרון. תמיד ידעתי, אבל אף פעם לא הבנתי. טקס יום הזיכרון התחיל, והקריאו איזה קטע והדמעות שלי התחילו לרדת, ולא הפסיקו. חשבתי עליך כל הטקס! למרות שהיית איתי באותו החדר, ראינו את אותו הטקס. אבל דאגתי לך. כל כך פחדתי שיום יבוא ויקרה לך משהו.
אתה אח שלי! אח שלי הגיבור והיחיד. אם יקרה לך משהו אני לא יודעת אם אני אוכל להתגבר על זה לעולם!
במלחמת לבנון השניה אתה רק התגייסת בחודש שהיא התחילה. אז לא דאגנו לך כל כך
כי היית טירון. ידענו שאותכם בחיים לא יזעיקו למלחמה, כי אתם לא יודעים עדין איך להיות לוחמים.
אבל היום? היום זה שונה. היום אתה יודע, יודע יותר מידי טוב.
את חייל מצטיין וכולם גאים בך. המפקדים שלך, ההורים , אני.
הצבא הוא ערך כל כך חשוב בשבילך ואתה, כמו שבאופי שלך, אם אתה עושה משהו אתה עושה אותו עד הסוף.
בגלל זה אני מפחדת - כי לך אין פחד!
השעה 5 וחצי אחר הצהריים ואתה יוצא לבסיס. כי ב6 וחצי אתה כבר צריך להיות בתחנת האיסוף.
אתה עם התיק על הגב ולבוש מדי א'. איזה חתיך אח שלי.
אני נותנת לך חיבוק ואומרת לך "תשמור על עצמך!" "אני ישמור" אתה עונה לי.
ואומר בצחוק, שאני מאמינה היה מלווה בפחד "אני מקווה שעוד שבועיים אני יראה אותכם כאן כרגיל" נתתי לך מכה ואמרתי לך "תסתום אל תדבר ככה!" בחצי כעס חצי צחוק.
נפרדת מאנג'י הכלבה האהובה שלנו, וממיגל החתול שעדין לא הבנו אם אתה אוהב אותו או לא. אבל אם נתת לו ליטוף אחרון לפני שאתה הולך, כנראה שכן. היה לך חשוב להיפרד מכולם כי כנראה גם לך היה פחד קטן בלב שאולי לא תחזור.
תמיד הבית היה לך חשוב.
הדלקנו חנוכיה. כי חג החנוכה עכשיו. יש מלחמה בחג.
בירכנו ושרנו. זה היה חשוב לנו, שניה לפני שאתה יוצא, רק נדליק חנוכה פעם אחרונה יחד, לפחות לחג הזה.
וזהו. אתה צריך ללכת, ההורים לוקחים אותך לתחנה. "נובי תני חיבוק אחרון" אתה אומר לי.
איך אני אוהבת שאתה קורא לי ככה, פעם ההורים גם היו קוראים לי ככה כשהייתי קטנה. אבל היום? רק אתה קורא לי ככה. ובגלל זה אני אוהבת את זה!
נתתי לך חיבוק חזק ואתה החזרת לי. לא אמרנו שום מילה והלכת.
הדמעות עלו לי בעיניים אבל ניסיתי שלא יראו אותם.

אח שלי, תשמור על עצמך! תעשה לנו טובה ורק תשמור על עצמך!
אני אף פעם לא דאגתי לך, אבל היום אני דואגת!
אני לא יודעת אם אי פעם תראה את מה שכתבתי לך . אבל אני מקווה שאתה יודע מה אני מרגישה.
שאני דואגת מצד אחד אבל סומכת עליך מצד שני.
כי אתה אח שלי, אח שלי הגיבור!
אוהבת אותך, אחותך הקטנה שיושבת בבית ומחכה שתתקשר ותחזור!
עינב.

כל שנותר זה רק לבקש שיחזור,
חייו בידיו, שאלוהים ישמור



*איזשהיא פריקה מסויימת
תדה שקראתם!*