קטע שלי.

ניגשתי לשמו בספר טלפונים בפלאפון, חתיך הורס, ושלחתי "אצלי ב00:00".
הוא כמובן זרם. ראיתם פעם גבר שיגיד "לא" להזמנה של מישהי לחדרה הפרטי?
23:55.
אני בדיוק קמתי משנתי החטופה. יש לי חמש דקות להתארגן עד שהוא יבוא. לא מפציצה במיוחד.
טרנינג שחור עם קפוצ'ון לבן . קצת צבע לפנים. אוספת את השיער. בושם וריח טוב לגוף.
צלצול בדלת.
"היי נסיכה" נכנס לחדרי, משחק אותה הנסיך, שולח נשיקה ללחיי הורדרדות מהסומק, מתיישב על המצעים שבדיוק המנקה החליפה היום בבוקר.
"היי, רוצה משהו לשתות?" מציעה מנימוס, לא כי באמת איכפת לי אם הוא צמא או לא.
"לא, זה בסדר" אמר והסתכל לי עמוק בעיינים "בואי שבי מה את עומדת כמו נר" הוסיף עם פנים רציניות.
התמקמתי על מיטטתי הזוגית, רחוקה- קרובה ממנו.
"מה קרה? במה זכיתי בכבוד להודעה ממך?" שיחק אותה מופתע, כאילו לא ידע שפתאום בלי שום סיבה מיוחדת בא לי.
"סתם התחשק לי לראות אותך" שיקרתי , שאני אגיד למישהו את האמת? את מה שהולך בפנים? ועוד לו?זר לחלוטין? חס וחלילה.
"התגעגעתי" אמר עם חיוך.
"גם אני" אמרתי בלית ברירה. עם שתיקה ארוכה.
"אוקי". הבין את הרמז ל-'סתום ותעשה צעד'.
הוא התקדם לעברי, לשפתיי, בעדינות כמו שהוא רק יודע לעשות- נישק אותי, לשונו עברה בכל ס"מ בפי.
פרפרים שנפשם ברחה כבר מהם קמו לתחייה לכמה שניות ממגעו.אחרי הכל לא סתם קראתי לו.
אבל הלב עצמו מת- כמה פעמים ניסיתי להחיות אותו, אך הוא גסס כל כך הרבה זמן שדי כבר אמרתי עליו קדיש.
הבגדים ירדו לאט לאט, נגע, ליטף, נישק, מדי פעם נשך, חדר, גמר. נרדם.
3:00 בלילה. הוא יושן לידי. רואים על הפנים שלו שהוא מרוצה מעצמו.
ומה רואים עלי?
שוכבת במיטה שלי, עם המצעים השחורים החדשים שאימי קנתה לי,
מסתכלת על התקרה, המאורר עושה רעש מעצבן שבא לי לזרוק עליו משהו לשבור לו את הצורה,
ערומה, מלטפת לי את הבטן הדקיקה שלי, מנסה לא לחשוב על כלום.
עוצרת את הנשימה, חושבת שזה מה שיעזור , מנסה בכוח לא להיכנע, נושכת את השפתיים הכי חזק שיש עד שפוצעת את עצמי, מנגבת את הדם שנוזל משפתיי,ומשתגעת- בוכה. פשוט בוכה. מפל יורד מעייני הירוקות הנוצצות. כמו ילדה קטנה שהוריה נטשו אותה לבד בקור איימים.
הוא שומע את יילולתיי, מתהפך לעברי. מבוהל.
"את בסדר?" שואל
"מעולה" עונה, צינית
לוקח נייר טואלט שעל השולחן שהשתמש בו מקודם למשהו אחר, מנגב לי את הדם, ובו זמנית חושב שהוא מנגב את הפצע, החור הגדול שבליבי.
"עזוב, אני ילדה גדולה" קמה, ניגשת לשירותים שבחדר.
שוטפת במים והנה זה עבר.
כבר לא יורד דם סמיך ,אבל איך מעבירים את הכאב שהורג ומכרסם את הלב?
הוא דופק בדלת.
"ללכת?" שאל.
"תעשה מה שאתה רוצה,לא כל כך איכפת לי" עניתי, ישובה על המכסה הסגור של השירותים.
שמעתי את הטריקת דלת.
עשיתי שעווה בכל הגוף אך עדיין כל שערה ושערה שהייתה על גופי הצטמררה ונעמדה כמו חייל בדום.
הרגשתי שמליון סכינים דקרו אותי במליון מקומות.
התמוטטתי.
ועכשיו אני לבד. אין מי שיחזיק לי את היד, או לפחות איבר כלשהו.
אין מי שינגב את הדמעות וירפא את הנזקים שנגרם לי מאהבה.
נעמדת, מסתכלת במראה, הזכוכית הגדולה שממולי מראה לי בדיוק מי אני.
מישהי שאין לה נשמה. ריקה. כרגע הכרתי את עצמי. ואני שונאת אותי!!!!!!!
בגללך...
בגלל שאתה לא איתי כאן,וויתרת עלינו כאילו לא היה בינינו כלום,
בגלל שהגעתי למצבי רק משנאה אליך! בגלל שלא נלחמת!! נותנת את עצמי למישהו אחר בזמן שחולמת זה אתה.
בגלל שלא עזרת לי לעבור הלאה, לשקם את עצמי, השארתי אותי הרוסה.
מי אתה בכלל שאני ארצה להגיע לשמיים בגללך? להפסיק לחייך בגללך? לא לצחוק מבדיחה בגללך? להיקרע ולאכול את עצמי ולהישרף מבפנים בגללך?
אתה, זה שיושב בבית שלך, או אפילו שוכב על מישהי בבית שלה, מי אתה בכלל?שום דבר. אוויר.
מי אני בלעדייך? אני מסוגלת לשכוח אותך. צועקת. נשברת.
השם שלך מופיע לי בראש. דמותך מתגלה בי כל שנייה ביומי ונמאס לי.
מסננת אותך ממחשבותיי. אתה לא בשבילי . כמה שאני צריכה אותך ,אני משחררת אותך.
חוזרת לחדר, שלחת הודעה- אוהב אותך.
מתלבשת. מסתכלת על החלון. השמיים שלווים כל כך.מרגיעים.
כותבת לך- אוהבת אותך למרות שאני כבר לא חיה.
ונופלת.