כנראה שהחיים רצו אחרת.

היא הייתה ילדה עם שאיפות וחלומות
רצתה להצליח ועשתה הכל בשביל זה
אבל כנראה שהחיים רצו אחרת,
מי יודע.
המציאות שלה הייתה נוראית
אז היא החליטה לברוח ממנה
בדרך משלה. שהרסה אותה אט אט.
הפסיקה ללמוד והחלה לשוטט ברחובות
ניסתה דברים חדשים, שבעבר תמיד הרתיעו אותה
התחילה לעשן ולשתות
ירדה לתחתית, לשיא ההשפלה.
וגרמה לחייה להתפרק.
היא הייתה ילדה עם שאיפות וחלומות
רצתה להצליח ועשתה הכל בשביל זה
אבל כנראה שהחיים רצו אחרת,
מי יודע.
בפעם האחרונה שלה,
כשכבר כולה הייתה שיכורה
וזרוקה בסמטא ברחוב
היא לקחה את הבקבוק האחרון ששתתה
ושברה אותו.
לקחה חתיכת זכוכית ממנו
והתחילה לשרוט את גופה
חרטה על עצמה מילים כואבות
ושמות שלעולם לא תשכח
שרטה עד בכי
ובכתה עד חנק
והמשיכה להכאיב לעצמה
"הכאב האמיתי, הוא לא בגוף, אלא בנשמה" היא תמיד טענה.
היא הייתה ילדה עם שאיפות וחלומות
רצתה להצליח ועשתה הכל בשביל זה
אבל כנראה שהחיים רצו אחרת,
מי יודע.
גם כשכולה הייתה כבר פצועה
היא לא הפסיקה.
היא ידעה שכבר אין לה מה לאבד
פסעה לעבר הטיילת בצעדים קטנים,
שבורים, כמעט כמו לבה
בקשה עט ונייר
וכתבה בידיים רועדות
"במילא חרא חיים."
מאחורה הוסיפה כתובת ושני שמות בעלי אותה משפחה,שהיו חרוטים על גופה עטופים בדם.
"אני אשמור עליכם מלמעלה" כתבה באותיות קטנות.
השאירה שם את הפתק והמשיכה לעבר הים
שממנו לעולם לא חזרה
היא הייתה ילדה עם שאיפות וחלומות
רצתה להצליח ועשתה הכל בשביל זה
אבל כנראה שהחיים רצו אחרת,
מי יודע...