והכל אהבה כמו שיש רק באגדה.

בודי ואני שוכבים במיטה על הגב.
מביטה דרך החושך על תיקרה חשוכה עם כוכבים שכבר לא זוהרים.
בחושך מצטיירת לי תמונה שלך בעיניים פקוחות, מחייך את החיוך המשועשע שלך.
כשהעיניים שלך הופכות צרות והקמטים שאתה מתלונן עליהם כשאתה רק בן 21 מופיעים בצדדים.
קמטים קטנים של שמחה שאתה שונא ואני אוהבת, החיוך שאני אוהבת, האגדה שאני אוהבת.
"תקריא לי סיפור" אני מבקשת ואתה קם למדף ומניח ידך על הספר 'אבא עושה בושות'.
התיישבת לצידי מזמין אותי אל בין זרועותייך. פותח את הספר הדק והמאוייר, ספר ילדים.
הבטתי באצבעותייך המושלמות בעיניי מדפדפות בין הדפים והקשבתי לקולך המקריא באיטיות כאבא לילד.
חייכתי לעצמי כיוון שלא ראית אותי, חייכתי. מניחה יד על הבטן שאהבתי, מרגישה את נשימות הקריאה שלך.
אוהבת לשמוע אותך, אוהבת להרגיש אותך.
תיקרה חשוכה עם כוכבים שכבר לא זוהרים.
"בואי נשחק טאקי" ביקשת אתה, "אבל טאקי זה משעמם" חייכתי חיוך עקום.
"אז נעשה אותו מעניין" הצעת, "איך?" שאלתי ואתם קם למדף המשקאות שהתקנת בחדר והנחת ידך על משקה חריף.
"ככה" חייכת את החיוך המושעשע שלך.
התיישבת לצידי מניח שני שוטים לצד המשקה החריף ומחלק קלפים צבעוניים, משחק ילדים.
הזמן חלף, אני כבר שיכורה ואתה צוחק, אני מרביצה לך ואתה לי חזרה.
מצאנו את עצמנו על הריצפה אני מתחתיך ואתה מעליי ושנינו צוחקים.
אני אוהבת לשמוע אותך צוחק, אני אוהבת להרגיש אותך.
וכשהשמש הופכת אדומה והשמיים נצבעים בגוונים כתומים, אתה נצמד אליי ואומר לי שלוש מילים שמורידות חומות.
נושקת לך על השפתיים, ידך מאחורי ראשי, מניח אותו בעדינות על הכר.
והכל אהבה כמו שיש רק באגדה.
שיר שמתנגן ברקע ואור אדום חודר דרך החלון.
ואני שומעת רק אותך ומרגישה את החום רק שלך ורק אותך אני רואה.
רק אותך. תמיד, המון והרבה.
בפעמים הראשונות שהיינו ישנים ביחד, לא הצלחתי להירדם מהתרגשות שאתה איתי.
מקשיבה לקצב הנשימות שלך ומנסה להדביק אותן. אתה נושם מהר כשאתה ישן, מרגישה אותן על המצח שלי ונושמת את הצוואר שלך, נושמת את הריח שלך.
ואז השקט הפתאומי הזה שמציף אותי, מכאיב לי באוזניים, כשאתה לא כאן המיטה ריקה והעיניים עצובות. אפילו בודי מרגיש שחסר כאן מישהו.
כל המפלצות שהיו מתחבאות מתחת לשולחן ומתחת למיטה חוזרות ואני פוחדת.
"את קטנה וחלשה" נהגת לומר בחיוך משועשע.
"איך אתה יודע?" הייתי שואלת, "אני ככה רק כשאני בלעדייך".

מדליקה אור קטן בחושך.
מביטה בשעון, מחוג השניות מדלג לעצמו כל-כך לאט.
בודי ואני מביטים בתמונות שלך פרושות על המיטה.
ובאחת התמונות אתה מחייך חיוך של קמטי שמחה עם שמונה שכבות של בגדי צבא יושב בטנק בחורף.
"תראי" אמרת והושטת לי את התמונה, "פה אני קצת פחות משנה בצבא, קצת לפני שהכרתי אותך" חייכת.
"אני רוצה אותה!" אמרתי בהתרגשות, "הבאתי אותה בשבילך" אמרת.
געגועים לריח שלך בבגדי צבא. לנשק וללטף את הידיים שלך ואת אצבעותייך שמלאות בסולר ובגריז.
גשם יורד בחוץ. מביטה מעלה בתיקרה שעלייה נשמעים התיפופים.
הכוכבים עדיין לא זוהרים.
קוראת מכתב ישן שכתבתי לך לצבא כשהיינו כמעט שלושה חודשים ביחד, "כל הזמן חושבת על מה יהיה כשאראה אותך, בפעם הבאה שאראה אותך על אזרחי נהיה קרוב לשלושה חודשים ושולושה חודשים זה לא צחוק בשביל שנינו, חצי של חצי שנה ועד השניים-עשר חודשים הדרך לא ארוכה".
חייכתי לעצמי נזכרת בחצי השנה שלנו. כאשר ישבנו אצל ליאת בגינה, קמת לרגע למטבח וחזרת עם עוגת שוקולד קצת שרופה בצורת לב ועלייה המספר חצי מסוכריות.
קפצתי לעטוף אותך.
ולפני הטיסה שלי לאמריקה, ישנת אצלי.
"עדיין לא יצא לי לחזור מהצבא ולא לראות אותך" לחשת לי לפני השינה, "נכון" הסכמתי בחיוך עצוב.
חיבקתי אותך בעקשנות, לא רציתי לעזוב אותך. אצבעותיי חרטו בגופך.
התעוררת מוקדם לצבא, הבטתי בך מתארגן ונרדמתי בחזרה. זוכרת שנשקת לי ויצאת מהחדר.
כשיצאתי אני מהבית לכיוון שדה התעופה, הבחנתי במכתב על הדלת.
'לפתוח רק בטיסה' היה רשום בכתב-יד עקום עם סימן קריאה מודגש.
מצטערת שלא פתחתי אותו בטיסה, לא הצלחתי להתאפק.
"ליונקת שלי..." קיטשיות, "וכמו שנסעת, ככה תחזרי. קורנת ויפה. 5 דקות אחרי שנישקתי אותך ואני כבר מתגעגע לטעמך, לעינייך הרכות".
מכל הקיטשיות בעולם - רק את שלך אני אוהבת.
חמישה ימים לפני שאני חזרתי מאמריקה, היית בצבא.
כשיצאתי בשביל הנוחתים עם עגלה ובה מזוודותיי ציפיתי לראות אותך, במקומך היו ליאת וניצן שרצו לחבק אותי.
בשעה שש בבוקר הגענו לביתי והתנפלנו שלושתינו על המיטה בשינה עמוקה.
זוכרת במעומעם את אמא ובין מילותייה היו "פרחים".
כשהתעוררנו וירדנו אל המטבח לאכול חיכה שם זר פרחים, ממך.
היה לי לחבק את ליאת, ניצן, אמא, סבתא, רק לא אותך.
כל-כך רציתי לחבק אותך.
מביטה בתמונה שנייה, אתה נושא את מאיה על כתפייך, מחייך ומחזיק ברגלייה הקטנות.
היא הייתה נוהגת להציק לך מתוך הערצה למישהו גדול ואתה היית נוהג להצחיק אותה כאשר הייתה כועסת או בוכה. מעולם לא אמרת לה לא. היית מכין לה מבחנים בחשבון כשהייתה מבקשת ממך.
כאשר הייתה מעירה אותך בשבע בבוקר למרות שהלכנו לישון בשלוש לפנות בוקר, קמת והתיישבת איתה על הספה מול מכשיר הטלוויזיה, מזמין אותה אל בין זרועותייך לראות תוכנית ילדים, צחקת יחד איתה.
מעולם לא אמרת לה לא.
נזכרת ביום השנה שלנו, גם אז היית בצבא. באמצע שיעור היסטוריה מקבלת טלפון מציון, אב הבית, לצאת לחניית בית הספר.
אני יוצאת מהשיעור ואחריי גם ליאת ניצן וענת.
הפלאפון מצלצל שוב, "אני מולך, בואי" ציון אמר וראיתי אותו מנופף בידו.
התקרבתי אליו, הוא פתח את דלת מכוניתו והוציא בובת כלב עצומה מפרווה עטופה בצלופן.
בפתק שהיה מהודק לצלופן היה כתוב "עברה שנה וזו רק ההתחלה, אני אוהב אותך".
ושוב היו לי לחיבוק ליאת, ניצן, ענת, ציון, כל המעשנים שהיו בחנייה, רק לא אותך.
נופלת אחורנית על הכריות שעל המיטה שוב מביטה בתיקרה.
הכוכבים שבשמיים אין להם משמעות כשאני בלעדייך
אתה החיים שלי, למרות שהבהרתי שלומר 'חיים שלי' זה נגד העקרונות שלי כי אין דבר כזה.
אתה החיים שלי.
לא יכולה לדמיין לעצמי יום מבלי לחשוב עליך.
חודש מבלי לראות אותך. לא יכולה.
אתה השמש, אתה הירח והכובים, אתה האושר, אתה הטוב, אתה היופי והחוכמה גם יחד, אתה השלמות, אתה חסר לי ואתה שלי.
אתה הכל.
כשאתה איתי הכוכבים לא זוהרים על התיקרה, הם זוהרים סביבי.

שלוש מילים שחושפות, שלוש מילים שמורידות חומות,
אני אוהבת אותך
אתה הכל.