חומות לא נופלות. אבנים נשארות לעד.

אמרת לי שאנו שני קווים מקבילים, שלעולם לא ניפגש.
כנראה שטעית.
הצלחנו להתמזג אחד בתוך השני כמו שמש לים
כמו כחול ושמיים.
אימפריה. אגדה. זריחה.
הציפורים מצייצות לנו כל בוקר שאנו יחד והכוכבים זוהרים לנו כל לילה.
קרני השמש הנשלחות פוגעות רק בנו.
האוויר, הים והיבשה מתמוגגים לעברנו.
אין מלבדנו.
אין מלבדך.

את היית שם תמיד.
זה אני שלא ידעתי מי את.
זה אני שלא ידעתי שאת האחת, הנבחרת. הפריחה בעיצומה.
זו אינה שגרה, זו אהבה. 20 חודשים ודבר אינו השתנה.
למדתי להבין אותך יותר. למדתי מה עובר לך בראש.
הבנתי ש"לא" זה כן ו"כן" זה אולי ו"אולי" זה בטוח שכן.
את לא יכולה להסתתר ממני, אני בכל מקום.
בראשך, בליבך, בדמך.
אנחנו מלופפים אחד בתוך השני. את נכנסת אליי ואני אלייך.
ליבי נגזר כשאת עצובה, ליבי רמוס שאת בוכה.
חומות לא נופלות. אבנים נשארות לעד.
את הדבר האחרון בחיים שלי אביא לך, אך אינך מבקשת. מתאכזבת שלא מקבלת.
וכשאני מבקש ממך דבר, את ישר קופצת, עושה, נותנת.
ואני מאוכזב. נגמרו לי הרעיונות. את לא נותנת לי לאהוב, לכבד, לתת.
החומות שלנו נפרצו ממזמן, אנחנו אחד בתוך השניה.
אך האבנים שנפלו מאותן חומות, נשארו, כנראה לעד.
צריך לתמרן, לוותר, לעקוף.
ואותן אבנים,
כנראה שלא יהיו עוד.

אני אוהב אותך. היום יותר מאתמול. מחר פחות ממחרתיים.
כנראה שקורצתי בשבילך. שנולדתי בשביל לעשות אותך שמחה.
תני לי.
יש בי את הכח.

אגדה.