עם ספל קפה ביד...

עם ספל קפה ביד מתיישבת על עדן החלון,
רוח קרירה נושבת גורמת לי לרעוד ולעדק את הג'קט לגופי.
דמעות זולגות על פני, מביעות ניגוד מוחלט בין חומם לבין קור גופי.
חיוך עצוב,
מבט קריר.
חושבת עלייך.
חושבת איך צעקתי עלייך שאני שונאת אותך.
אני באמת שנאתי אותך באותו הרגע.
על שאתה מחדיר לתוכי תקווה,
ומשאיר אותי לבד.
שנאתי אותך יותר שצחקתי לי בפנים וקראת לי טיפשה.
שאני לא רואה מי סביבי.
לא הבנת את ההבדל הגדול...
בין מי שאיתי ומי שבתוך ליבי,
מי שאני בתוך ליבו.
אני שומעת רעש של טפטוף.
אני חושבת אולי לצאת החוצה ולרוץ בגשם.
להרטיב את שערי, את בגדי.
להגיד לכל העולם ללכת לעזאזל.
לוגמת מהקפה, זה מזכיר לי את הטעם שלך,
ריח של קפה מעול בסיגריה ומסטיק מנטה.
שנאתי סיגריות, אבל אהבתי את הטעם שלך.
אתה זה שגרם לי להתחיל לשתות קפה,
ואתה הנשיקה הראשונה, ואהבה הראשונה.
וזה שחדר לבין זרועותי ראשון. אתה זה שסטר לי ראשון.
ואתה זה שגרמת לי להרגיש שאני מסוגלת להכל
אבל שנייה אחרי זה גרמת לי להרגיש שאני אפס.
אני זוכרת את היום שבו עזבת סופית,
אמרת לי שאני לא אוהבת אותך.
לא, אני לא אוהבת אותך.
היה שם משהו מעבר.
היה שם תלותיות חסרת הסבר.
אני חושבת שלא יכולתי בלעדייך.
הספל נשמט מידי ונפל על הריצפה,
חתיכות חרסינה שבורות על הרצפה...
אני חושבת שהרגשתי ככה.
שבורה.