תמו ימי התום.

פעם ראשונה שאני מעלה פה משהו אשמח אם תקראו ותגיבו😊

תמו ימי התום.

אני זוכרת את אותו היום.זה היה ערב ראש השנה החדשה.
מיד היה ברור לי שאין ספק שזו תחילתה של שנה חדשה.
אני זוכרת את השיחה שלנו,אתה חשבת שזו עוד סתם שיחה רגילה בינינו..
אבל לי היה ברור שכל מה שאגרתי עמוק בתוכי עומד להתפרץ החוצה. התסכול.הכעסים. עליי,עלייך.על הכל. ולמה זה צריך להיות ככה.
ושהמון זמן אני כבר חושבת פשוט לקחת צעד אחורה ולוותר.
אולי היום,יותר מאי פעם, זה הזמן המתאים.

"אני אראה אותך השבוע?"
"לא יודעת"
"חשבתי שתרצי לראות אותי. את לא רוצה לראות אותי יותר?"
"זה לא זה"
"לא כיף לך איתי?"
"ברור שכן. זו לא הבעיה."
"אולי תספרי לי?"
"יותר מידי טוב. זה הבעיה"
"אז לא תיפגשי איתי כי יותר מידי טוב לך איתי?"
"לא..כי אני שונאת את מה שבא אח"כ..אני שונאת שאני לא יודעת מה אני בשבילך ובשביל מה כל זה טוב..שזה לא מוביל לשום מקום"

הסברתי לך שאני לא רוצה לשכנע ולנסות לגרום לך לחשוב אחרת, אבל שהמצב בינינו כרגע לא עושה לי טוב,ושאני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה.
למה זה לא יכול להיות משהו ברור?מובן? החוסר ודאות הזאת,הורגת אותי.
כבר מזמן אפשר להגיד לנו ש"ידידים" אנחנו לא. אבל מה כן?

"אני לא אגיד את זה עכשיו רק בגלל שזה מה שאת רוצה לשמוע,אלא כי זה באמת..
יש לי רגשות אלייך. אבל אני יודע שאם נהפוך להיות מעבר למה שאנחנו עכשיו זה פשוט לא יסתדר.
ואני אאבד אותך.כמו שכמעט קרה פעם קודמת"
"אני חושבת שאתה פשוט מפחד, מפחד שזה לא ילך,ואז נאבד אחד את השני לגמרי."

אז אתה מעדיף שזה יהיה ככה. לא הכל,אבל גם לא כלום.ככה.
שנוכל להפגש בפעמים המועטות שיוצא לנו להפגש, ולבלות ביחד. ובזמן הזה,כאילו היינו הכל אחד בשביל השני.אבל יום למחרת,הכל משתנה. ערפל אופף את שנינו,התחושה הזאת שפתאום שום דבר לא ידוע ואל בטוח כמו אתמול,כי אנחנו יודעים שיום חדש מתחיל,וכל אחד צריך ללכת לדרכו,ואף אחד לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה שנתראה. אבל יודעים שתהיה פעם הבאה.
וזה כל כך קשה לי,הפרידה הזאת.כל פעם מחדש. שוב אותם מחשבות,אותה תחושת ריקנות, ואם רק יכולתי לעצור את הזמן..לא הייתי נותנת לזה ללכת.

"טוב אין לי כוח לזה די"
"לא,עדיף שלא תחשבי מה שאת חושבת"
"ומה בדיוק אני חושבת?"
"שאני רוצה רק לשכב איתך."

אני יודעת שזה לא נכון. אבל אני מודה שלפעמים עולה בי המחשבה.שאולי..
אבל לא.. אני יודעת שזה לא, אני מרגישה את זה בכל פעם שזה קורה.
אני יודעת שמה שיש בינינו זה מעבר. חמש שנים אני מכירה אותך, אני יודעת שאני יותר מזה בשבילך.. כמו שאתה בשבילי. אני יודעת את זה מהחיבוק שלך,כל פעם שאתה רואה אותי אחרי שלא ראיתי אותו המון זמן.מהנשיקה על המצח,מכל ההודעות שרק אתה יכול לשלוח באמצע הלילה ולהגיד שאתה מתגעגע.
מהמכתבים שרק אתה ידעת לשלוח לי שכעסתי עלייך ואני זו שהחלטתי לא לדבר איתך,וכמה שהיה לך חשוב להגיד לי שאני יקרה לך ואני לא יכולה ללכת. שרק אתה יכול להצחיק אותי ולהכניס אותי לפורפורציות שרע לי ואני בוכה.

"אני רוצה לשבת ולאכול איתך ארטיק "

יופי,העלת בי חיוך..אני מצחקקת לעצמי,כי רק אתה יכול להגיד משפט שכזה ,לא קשור, ואמיתי.באמצע שיחה שכזו. זה מזכיר לי בדיוק למה אני לא מצליחה לוותר עלייך.
אבל למה. אם זה יכול להיות כל כך מושלם ליום אחד,כל כך סוחף,ומרגש,ואמיתי. למה זה לא יכול להיות ככה תמיד?

"אני ממש רוצה אבל אני חושב שזו תהיה טעות."

כמובן שאני לא אנסה לשכנע אותך,הרי לא לשם זה התחלתי לדבר על זה מההתחלה. והנה אני אומרת לך.. שאולי באמת הגיע הזמן שאני אקח צעד אחורה,כדי כמה שפחות להפגע,להקשר. והפעם באמת.
כי כבר ניסיתי. ניסיתי לא לשמוע ממך,ניסיתי לשכנע את עצמי שזה הכי נכון לעשות, ושככה זה ואין מה לעשות, זה לעולם לא יהיה מה שאת רוצה שזה יהיה כי כנראה שככה זה צריך להיות. אבל זה לא יכול להתקיים ככה,אני לא יכולה. זה קשה לי,זה כבד עליי.
אבל אני מתכווצת בכל אבריי בכל פעם שאני חושבת שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע ממך. כי כשזה קרה, זה היה יותר מידי.
וזה כל כך קשה,לנסות להסביר כמה אתה חשוב לי,וכמה אתה חקוק לי בתוך הלב,שאתה היחיד שכל כך הרבה זמן הצלחתי לשמור איתו על קשר כי קשה למצוא אנשים כמוך. ואני יודעת שגם אתה מרגיש ככה.
וזה גדול עליי,ועלינו,אני יודעת שלא משנה מה אני אחליט זה לא באמת יגמר,הרי זה קרה כל כך הרבה פעמים.זה משהו שמעבר להחלטות שלי ושלך.
אבל זהו. הפעם אני מבטיחה לעצמי,שזו תהיה הפעם האחרונה.
ואני גם מבטיחה לעצמי,שהפעם גם אם תשלח לי הודעה באמצע הלילה שאני חסרה לך אני לא ארוץ ויענה לך. ובטח גם לא אמצא את עצמי יום למחרת נמסה כמו תמיד נמסה בזרועותייך. מרגישה את החום והאהבה שאתה מרעיף עליי,ואני אפילו לא ארביץ לך קצת,בצחוק אתה יודע, כמו שתמיד אנחנו עושים, גם אם זה יהיה רק כדי להוכיח לך שאני יותר חזקה ממך.
אז אני לוקחת צעד אחורה. ואני לא יודעת לכמה זמן. ואני בטוחה שזה יהיה קשה. ואני רוצה להאמין שגם לך.שתתגעגע. שאני אהיה חסרה לך גם אם זה ב-4 לפנות בוקר. ושתלך ביום שרב חמים לקנות ארטיק שיצנן לך את הגוף,אבל יחמם לך את הלב.ויזכיר לך, אותי.

"אני תמיד אהיה פה בשבילך"
"גם אני"
תהיה בטוח. הדמעות זלגו כבר מזמן,אבל הן יודעות שהן עדיין לא סיימו את תפקידן.
ואני בטוחה, שיום אחד דרכנו יצטלבו.ואז אולי נוכל לשבת,ולאכול ביחד ארטיק.