עליתי למיטה, חיבקתי את הבובה.
עצמתי את עיניה, וכיסיתי אותה בשמיכה לצידי.
אחרי כמה שניות שמעתי קול מוזר,
זה ליד המיטה שלי, איפה שאמא הייתה.
הורדתי את כפותיי הקטנות
התחלתי ללכת בזהירות, בשקט, שאיש לא ידע.
ראיתי את אמא ישנה, כשמהעין שלה זולגת דמעה.. ועוד דמעה.
לא ידעתי מה קרה. אולי היא צריכה לקחת תרופה?
אני זוכרת שגם לי היה תרופה, זה כמו מיץ פטל רק מגעיל.
אבל זה לא מגעיל כמו הזריקה, בכיתי הרבה אז.
אני צריכה לעשות זריקה, כל יום. כל יום אני בוכה.
יש ימים שלא זריקה אחת. לפעמים מאה חמש.
אבל אמא אומרת שאני גיבורה.
ואחרי שהזריקה נגמרת, היא שוב הולכת לחדר לידי בבית חולים ומתחילה לבכות.
כל היום היא בוכה. אולי יש לה פצע בעין? אני אגיד מחר לרופאה שתבדוק אותה.
היא אמרה לי פעם שאני חולה. אבל אני לא חולה, אני מרגישה טוב!
איך היא אמרה? סרטן? אני עדיין לא מבינה. סרטן זה חייה.
אני חולה בחייה?
ראיתי אתמול ילד חדש. רציתי לשחק איתו אבל אמא אמרה שאסור לי.
לא כי היא לא הרשתה, זה בגלל שהייתי מחוברת למכשיר, היא אמרה עוד כמה דקות.
בסוף הלכתי לישון. התעוררתי בבוקר ועדיין הייתי מחוברת למכשיר.
אמרתי לאמא "אבל הבטחת לי רק כמה דקות!"
היא אמרה "הדקות מתארכות, חכי בסבלנות ילדה שלי..."
ילדה?, אמא אני לא ילדה. אני כבר בת 5. ואבא אמר שלי שאני מאוד גדולה.
ראיתי פתאום את אמא מחייכת. אחרי שכל כך הרבה זמן היא לא חייכה.
המכונה שהייתי מחוברת אליה, התחילה פתאום לעשות רעשים כאלה, כמו של הטלפון. "טווו.. טווו.. טווו..."
אמא התחילה לצעוק בחדר, והרבה רופאים הגיעו.
הרגשתי טיפה עייפה, שנייה לפני שעצמתי את העיניים שלי שאלתי את אמא "מתי אני יכולה ללכת לשחק?"
אמא לא ענתה, העיניים שלה עוד הפעם היו רטובות.
מזל שבדיוק התחלתי לעצום עיניים.
"מצטערים... הסרטן ניצח את ביתך..."




