ישבת שם, בשקט התמידי שלך. הבטת רחוק אל האופק. מעולם לא התנגדת כשהתיישבתי לידך. כעת, עינייך היו אדומות ודמעות זלגו מהן על לחייך הסמוקות. תמיד היית שם, כשאני תמיד חושב על זה, אני חושב עלייך על כל הרגעים האלו שהיית שם, בשבילי. כרכתי את ידיי סביב כתפייך וקרבתי אותך אל גופי, את היית איתי, חיזקת אותי. עכשיו היה זה תורי לעשות זאת.
טיפות גשם נקשו על אדן חלוני. הרוח פגעה בעצים, הקפיאה את האנשים המעטים שהלכו ברחובות.
בימים האלה אהבת ללכת לשם, אל המקום בו הרגשת הכי שייכת, המקום שנתן לך הרגשה שאת עוד חייה, שיש בשביל מה לחיות.
תמיד אמרתי לך שלמרות שהחיים מקשים עלייך, צריך לזכור לחייך כי כלום עוד לא נגמר. תמיד חייכת. מעולם לא האמנתי שהחיוך ההוא אמיתי. החיוך שלך דהה עם הזמן, הגיע לעיתים רחוקות, עינייך כבו ואיבדו את האש שהייתה בהן, חומך נעלם וכשחיבקת אותי או העברת את שפתייך ברפרוף חלוש על הלחי שלי, קור גופך צמרר אותי. את לא היית אותה אחת.
לא אותה אחת שהחום שהיה בגופך הציף אחרים במהירות. את לא אותה אחת כעת.
אני מעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שחייכת אליי. ששמעתי את הצחוק מתגלגל מפיך בקלילות נעימה.
את היית שונה, מרוחקת וקצת מוזרה. באת אליי, היא הכירה לי אותך, התחלנו לדבר ונפתחת בפניי. הרגשתי אליך חולשה חמימה. אני לא מבין את זה עד היום, אך זה לא מפריע לי. לא כשאת היית שם. ואת הסמקת לידי וחייכת וצחקת בביישנות. אהבתי את הצחוק שלך. עכשיו אינך צוחקת. חיוך לא עולה על פנייך והדמעות לעומת זאת, אינן מפסיקות לברוח, לצרוח, להראות את הכאב שלך.
אני מנסה לנחם אך אינך כבר כמו פעם. את לא אומרת כלום ולא מספרת וליבי נשבר למראה שלך כאובה. אני מנסה לחבק אך את קרה אליי. אבל אני יודע, אולי היחיד אבל אני יודע, שהתקווה, שהאושר שאת מייחלת לו עוד בוער בך, בליבך. וזה מה שגורם לי לקוות שיבוא עוד יום ואת תחייכי אליי בחום, תספרי משהו חסר טעם ואנחנו שוב נתקרב ונתחבק ושוב תהיי איתי.
הלילות היו עוברים באיטיות, כשראשי היה מתמלא במחשבות עלייך. המחזות שהבאת בפניי, הצעקות והבכי, המרירות לא משו ממני, חלפו כל שנייה, חזרו והזכירו לי את עינייך הדואבות, את הלב השבור, המרוסק. את צעקת והכת, ובכית ושתקת. וזה כאב יותר מכל, לראות אותך עומדת בקצה אך אינך נופלת, מתענה על הרגעים האחרונים, נופלת ומתרסקת, פוגעת באדמה בחוזקה אך לא מתה, לא נעלמת, או נשברת. לבך נמוג בין החושך והערפל שעוטף אותו. כל כך הצטערתי כשראיתי אותך בוכה בפינה, בשקט, הינך לבד. אין לך אף אחד. אבל יש שם אור, ממש ממש בקצה, אולי לא רואים אותו אבל הוא שם, מחכה שתראי אותו, שתגעי בו. שתביני שזה עוד לא נגמר. שיש עוד מחר. אז עצרתי הכל, לא חיכיתי ולא הבטתי בשקט, חיבקתי אותך ואת לא הופתעת, לחשת 'לקח לך זמן' וחייכת, חיבקת אותי חזרה ואז הבנתי, אני הייתי האור בקצה המנהרה.
סתם .
ווואוווו!!
אין לי מילים פשוט...
ממש בכיתי כשקראתי..
היו מקומות שהדמות שלה כל כך הזכירה אותי..
יצא לך מדהים מאמי,
אוהבת 3>
QUOTE (BROKEN-HEART @ 27/09/2008) ווואוווו!!
אין לי מילים פשוט...
ממש בכיתי כשקראתי..
היו מקומות שהדמות שלה כל כך הזכירה אותי..
יצא לך מדהים מאמי,
אוהבת 3>
תודה יפתי .,
אוהבת אותך !
ברררררררר
זה היה קטע כל כך יפה אני כל כך מזדהה =[
ווואוו הכתיבה שלך היא אוצר ..אל תפסיקי לכתוב
אני חולה על הקטעים האלה שלך !!
מוכשרת שלי אני מתה עלייך !!
מחכה לעוד קטע כזה מהמם ..
וואי בר זה קטע כל כך מדהים.
כל כך אהבתי, היזדהתי..
נתת לי להרגיש.. 3>
