אלבום משפחתי

יש לך בפורום בדיחות מלא בדיחות
שאת יכולה לשים באלבום מאמי
ולגבי סיפורים אני עוד מעט אעלה לך😊
העברתי לפורום מה שבראש
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*

אספתי לך מאמי

תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך

אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן.
אחרי שיהיו לנו ילדים.
אנו מתוסכלים כי הילדים אינם גדולים מספיק, ושנהיה מאושרים יותר כשהם יגדלו.
אחר כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם.
אנו בטוחים שנהיה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה.
אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו טובים יותר ויהיו מושלמים כשבן/בת הזוג שלנו יצליחו יותר, כשתהיה לנו מכונית טובה יותר או בית גדול יותר, כשנוכל לנסוע לנופש, כשנהיה בפנסיה.
האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים מ"עכשיו", אם לא עכשיו אז מתי?
החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים.
עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה.
מישהו אמר פעם: "משך הרבה זמן היה נדמה לי ש"החיים האמיתיים" היו אמורים להתחיל עוד מעט, אך תמיד היה מכשול אחד. בעיה שעלי להתמודד איתה, פקס לא פתור, חוב שצריך לשלם, אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכשולים האלה הם הם החיים שלי".

הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר, האושר הוא הדרך לכך, יהיה טוב אם תשמור כל רגע טוב שיש לך לבד או עם מישהו מספיק מיוחד ששווה לבלות את זמנך איתו כי תזכור, הזמן לא מחכה לאף אחד.
לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית.
עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או האביב או עד שתמות כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר.

האושר הוא דרך - לא גורל.

תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף,
תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך,
ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך.





הכל יחסי

"אוף, הלוואי שייגמר כבר השיעור" - לחשה תלמידה לחברה לספסל הלימודים.
"הלוואי שייגמר כבר היום" - לחש הפקיד לפקידה שישבה של ידו,
"מתי כבר ייגמר השבוע הזה" - רטן פועל הבניין מעל הפיגומים
"מתי יגיע כבר סוף החודש" - חשב המנהל העסוק
"שיעברו כבר שלוש השנים!" - כתב חייל במכתב לחברתו,
ורק שני בני זוג מבוגרים שישבו על הספסל מול השמש השוקעת בים, הביטו ברוך זה בפני זו, אחזו ידיים ואמרו יחד:
"הלוואי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם"















לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדנייה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.
חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה
מצאה פינה והתיישבה והכרטיס בכיסה.

היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העיז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.


היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות.

לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.

וכך היא נשנשה, בעודה מביטה בשעון שעל הקיר

וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.



על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה

חושבת לעצמה, בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.

כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.

והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,

לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,

חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.



בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה

חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.



כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,

אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.

בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,

הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.



היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,

והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.

בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה

הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה.



המומה ומופתעת היא הבינה, איך לא,

העוגיות האחרות היו פשוט שלו,

הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,

ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.

בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,

היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.




***



כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו, שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.



לא הכל בחיים הוא שחור או לבן, יש גוונים של אפור. כדאי תמיד לשמור על לב פתוח ותמיד לשאול את עצמנו, אם אנחנו לא אוכלים את העוגיות של מישהו אחר.
































שלום קוראים לי אושר ואני לוקחת חלק בחייהם
של אלה שיש להם חברים
כי להיות בעל חברים זה להיות מאושר


אני לוקחת חלק בחייהם של אלו שמאמינים

כי האתמול הוא עבר , מחר הוא העתיד ,

והיום זה הרגע שנקרא ההווה .

ואני לוקחת חלק באלו שמאמינים באהבה

,שמאמינים בסיפור יפה ...


אני נשואה ידעתם?

אני נשואה לזמן (,בעלי)הוא אחראי לפתירת כל הבעיות

שקיימות, הוא יפה מאוד.

בעולם מאחה לבבות שבורים
,יוצר חברים חדשים

וההופך את העצב לשמחה


ביחד אני ובעלי הבאנו לעולם

שלושה ילדים , חברות,ידע ,ואהבה.

חברות - היא הבחורה,ילדה יפה,כנה ושמחה

,זוהרת כמו השמש מאחדת את האנשים,
מלמדת להאמין ותמיד מנחמת.

האמצעי הוא
ידע - שקט..חכם...די דומה לאביו,הזמן

ידע וזמן הם שני דברים בלתי נפרדים .

הצעירה מכולם היא
אהבה -צאויש כמה שהצרות הילדה הזאת עושה

קנאית ולפעמים רוצה להיות רק במקום אחד,

תמיד אמרתי לה ...



אהבה את נוצרת על מנת להיות בלב כולם

ולא רק באחד.

אהבה היא ילדה קצת מתוסבכת ,

אבל יפה, עד מתי שהיא מתחילה

לעשות בעיות, אני מייד קוראת

לאביה, הזמן שמתחיל לאסוף אט אט

את השברים שהאהבה השאירה אחריה.



בעלי לימד אותי דבר חשוב מאוד

"בסופו של דבר, הכל מסתדר,

ועם עדין לא הסתדר, סימן שעדין לא הגיעה הסוף".

ולכן אני תמיד מאמינה במשפחתי, בבעלי הזמן.

ביילדי חברות,ידע, ובמיוחד מאמינה באהבה...

יום אחד ואני (אושר) אתדפק על דלתכם גם כן .


זכרו ..

אל תשכחו תנו זמן לחלומות...

לאט, לאט הם יגיעו למעלה אל הכוכבים.
















כוחן של מילים-עידוד


להקה של צפרדעים טילו להם ביער,
לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור.
כשראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו:
"חבר'ה אין לכם שום סיכוי לצאת מכאן בחיים…אתם נחשבים למתים חבל לכם על המאמץ".
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות.
שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה
וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם.
בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור
ממשיכים לצעוק להם ולסמן להן בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי.
"בחיים לא תצאו מכאן" .
אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים,
אפסו כוחותיו הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני לא וויתר. הוא ניסה והמשיך בכל כוחו.
בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור.
"חבל על המאמץ…אין לך שום סיכוי בעולם"
"הפסק את המאמץ ואת הסבל, ופשוט תמות"
בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות. הוא קפץ ואפילו חזק יותר
ובסופו של דבר נתן ניתור החוצה מהבור.
כשהו יצא החוצה, שאלו אותו חבריו הצפרדעים:
"איך עשית את זה הבור היה ממש עמוק"
בשפת הסימנים הסביר להם שהוא חירש.
הוא לא שמע מה הם אמרו לו,
ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד…

מוסר השכל:
1.בלשוננו יש את הכוח לחיים ויש את הכוח להרוג.

2.מילות הרסניות למי שנמצא למטה לא יעלו אותו למעלה.

3.עידוד זהו הכוח.

מרצה מפורסם התחיל סמינר באולם עם 200 אנשים, כאשר הוא אוחז שטר של 100$ בידיו.


הוא שאל:
"מי מכם רוצה את השטר הזה של 100$?"

אז הוא אמר:
"אתן את השטר לאחד מכם בערב זה, אבל לפני כן, הרשו לי
לעשות את זה..."

אז – הוא קימט לחלוטין את השטר.
הוא שאל פעם נוספת:
מי עדיין מעוניין בשטר זה?


כל הידיים המשיכו להיות מורמות...

הוא המשיך:
"ואם הייתי עושה את זה?..."
הוא הניח לשטר ליפול על הרצפה והתחיל לדרוך עליו.אחר-כך, הוא לקח את השטר, שהיה כבר מגעיל, מלוכלך ומקומט:
"ועכשיו?..."

" מי עדיין ירצה את השטר הזה של 100$"

כל הידיים שוב הורמו.

המרצה הסתכל על הקהל ואמר להם שהוא יסביר להם את הדבר הבא:

"לא משנה מה אעשה בכסף, אתם עדיין תרצו את השטר, מכוון שהוא לא מאבד מערכו."

"הסיטואציה הזו מתקיימת גם בנו...
הרבה פעמים בחיים שלנו, דורכים עלינו, מקמטים אותנו ואנו מרגישים שאין לנו חשיבות."


" אבל, לא חשוב, אנחנו אף פעם לא מאבדים את הערך שלנו. נקיים או מלוכלכים, מפורקים או שלמים, שמנים או רזים,
כלום מזה לא חשוב...!"

"כלום מזה לא לוקח את החשיבות שיש לנו...! המחיר של חיינו אינו במה שאנחנו נראים, אלא במה שאנחנו עושים ויודעים...!?

עכשיו, תחשוב היטב ותחפש בזיכרון שלך:

1. שם של 5 אנשים הכי עשירים בעולם.

2. שם של 5 מנצחות בתחרות מיס יוניברס.

3. שם של 10 מקבלי פרס נובל.

4. שם של 5 זוכי האוסקר האחרון על שחקן/ית הכי טוב/ה.

איך הולך? רע לא?... קשה לזכור???...
אל תדאג.
אף אחד מאיתנו לא זוכר
את הטובים של אתמול.

המחיאות כפיים נעלמות!
הפרסים מעלים אבק!
המנצחים נשכחים!


עכשיו, עשה את הדבר הבא:

1. תציין 3 מורים אשר השאירו רושם על חייך.

2. תציין 3 חברים שעזרו לך ברגעים קשים.

3. תחשוב על אדם שגרם לך להרגיש אדם מיוחד.

4. תציין 5 אנשים שאתה איתם לאורך הזמן.


איך הולך?
יותר טוב, נכון?

האנשים שעושים חותם בחיינו אינם אלה, שיש להם הנתונים הטובים ביותר, עם יותר כסף או פרסים טובים יותר...

הם אותם אלו שדואגים לנו, ששומרים עלינו, שבכל מקרה נמצאים לצידנו.


תחשוב רגע...
החיים קצרים!...
ואת/ה – באיזו רשימה נמצא?...


את/ה יודע/ת?...

תרשה לי לעזור לך...
אתה לא בין המפורסמים, אבל אתה בין אלא שאני זוכר בחיבה בכדי לשלוח לו מסר זה!




















לנושא דליים בהודו היו שני דליים גדולים אותם נשא משני צידי המוט מעל צווארו.
לאחד הדליים היה סדק, ובזמן שהדלי השני היה מושלם
ותמיד נשא את כמות המים המלאה מהנחל עד לבית האדון,
הגיע הדלי השני מלא רק עד חציו.

במשך שנתיים שלמות, המשיך כך המצב מדי יום ביומו.
נושא הדליים העביר רק כמות של דלי וחצי מים לבית האדון.
כמובן, שהדלי המלא היה גא בהישגיו, מושלם במטרה שלמענה נוצר.
אך הדלי הסדוק , הרגיש מבויש ואשם בחוסר שלמותו,
ואומלל בשל אי יכולתו לספק יותר מחצי הכמות שאותה הוא נועד לספק.

לאחר שנתיים של מה שנראה לדלי הסדוק ככישלון מר, הוא דיבר אל נושא הדליים:
"אני בוש בעצמי, ואני רוצה להתנצל בפניך".
"למה?" שאל נושא הדליים "במה אתה מתבייש"?
"הייתי מסוגל להעביר רק מחצית מכמות המים במשך השנתיים האחרונות,
עקב הסדק שבצדי שגרם למים לדלוף החוצה כל הדרך במעלה השביל עד לבית אדונך.
בגלל חסרונותיי, עליך לעשות את כל העבודה הזו ואתה לא מקבל תמורה מלאה למאמציך" ענה הדלי.
נושא הדליים הצטער בשביל הדלי הזקן והסדוק, ובחמלה אמר:
"בעודנו עושים את דרכינו בחזרה לבית האדון, אני רוצה שתשים את לבך לפרחים המקסימים הפורחים
לצד השביל".

ואכן, בעודם עולים במעלה הגבעה, שם לב הדלי הזקן והסדוק לשמש המחממת את פרחי
הבר המקסימים הפורחים לצד השביל, וזה עודד אותו במעט. אך בסוף השביל הוא עדיין
הרגיש רע עם עצמו שכן מחצית ממשאו שוב טפטף החוצה, ולכן הוא שוב התנצל בפני נושא הדליים.

נושא הדליים אמר לדלי:
"האם שמת לב לכך שהפרחים פורחים רק בשביל שבצד שלך אך לא בצידו של הדלי השני?
זה משום שתמיד ידעתי על הסדק והטפטוף שלך וניצלתי זאת.
זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהנחל,
אתה השקית אותם.
במשך שנתיים, יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט אתם את ביתו של אדוני.
אילולא היית כפי שהיית, לא היה לו היופי הזה להתברך בו".

מוסר השכל:
לכל אחד מאיתנו החסרונות המיוחדים שלו. אנחנו כולנו כדים סדוקים.
אך אלו הסדקים/החסרונות ההופכים את חיינו למעניינים וכדאיים.
עלינו רק לקבל כל אדם כפי שהוא, ולחפש את הטוב שבו, ויש שם
הרבה טוב כי בכל רע אפשר למצוא גם טוב

מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*

איזה השקעעעה :]

נאפו! יפה קבלי ח"ח


ותותית..
אני עשיתי למשפחה שלי אלבום דרך האינטרנט שיצא מהממם\
והוספתי תמונות שירי משפחה מצחיקים כאלה.. מהילדות..
וסיפורים כמו שנאפי נתנה

בהצלחה

חופית [נכון?] כן זה מה שאני מתכוונת לעשות
אני רוצה לסרוק תמונות של הילדים, שהיינו יותר קטנים
ושל ההורים, בחתונה וכו'...



נאפי המון המון תודה!!!

לכבוד מה האלבום ?