היו לי מחשבות אמא, לא הוצאתי לבחוץ,
כשחשבתי על זה, הייתי נורא לחוץ,
כססתי ציפורניים, נאחזתי בשיניים,
התאפקתי לא לבכות, רק לא דמעות מהעיניים.
חשבתי מה יהיה ביום שנצטרך להיפרד,
איך עם האובדן הגדול הזה אני אוכל להתמודד,
לא שיתפתי אותך בזה, אבל ככל שעברו השנים,
חשבתי שאמא שלי מתקרבת בצעדי ענק למאה ועשרים.
לאחר המחשבה הזאת, חשבתי על דברים שמחים,
על דברים שהעלו בי זכרונות וחיוכים,
ואז אתמול הגיע, חזרתי הביתה ועל הריצפה שכבת,
אמא, הילד שלך בוכה, הילד שכל כך אהבת.
נשברתי באותו רגע, לא היו פעימות לב,
למה כשחשבתי את המחשבות הארורות לא אמרתי שאני אוהב?
ולמה אני צריך להתמודד לבד עם הפסד כל כך גדול,
אמא, רק לשנייה אחת תחזרי, אחת וזה הכל.
רק שאני אספיק להודות לך, ולתת לך איזו תרומה,
הערכתי את מה שעשית למעני מכל הנשמה,
אבל אף פעם לא אמרתי לך תודה או משהו מעבר,
לא חשבתי על הנורא מכל, חשבתי שתמיד בסדר.
אמא, היום בהלוויה שלך לא יכלתי לדבר,
עליתי לקרוא הספד אבל המילים לא יצאו מהר,
בגלל זה גימגמתי, בקול חלש לחשתי: "תחזרי",
אמא, רק לשנייה אחת איתי תישארי.
אני שומע את השיר של שלומי שבת ויוסי אזולאי,
שומע ובוכה, דמעות זולגות מתוך עיניי,
"אל תשתני לי, אל תלכי לי, לעולם, לעולם",
אמא, כמה כוח יש בלב שבור? בלב של בן אדם.
במילים האחרונות שאכתוב אני רוצה להודות,
על כל מה שלימדת אותי, איך להתנהג עם ילדות,
איך להתנהג עם חברים, איך להתנהג עם משפחה,
איך להפוך כל רגע של עצב לרגע של שמחה.
וזה מה שאני מנסה לעשות כרגע אל ללא הצלחה,
נזכר בכל יום שאמרת לי: "אני אוהבת אותך",
למה לא עניתי בחזרה ואמרתי שאני גם?
אל תשתני לי, אל תלכי לי, לעולם, לעולם...




