ושוב, כמו אחרי כל תהום, מגיע ההר. הר של אושר,
אהבה, שממלאת את כל החדרים בלב.
המילים לא נאמרות, אולי מביישנות, ובכל זאת,
האושר עולה על גדותיו. מעט ממנו מציף את העיניים.
אולי לעולם איש לא יבין עד כמה אני אוהבת אותך.
עד כמה אני רוצה אותך. יותר מאת חיי.
כשאוהבים מישהו אהבה אמיתית וטהורה,
האהוב הופך להיות מקורו של האושר.
וכשמקור האושר נפגע - שוכחים איך להיות,
והכל נראה עצוב, והאור מתחלף בערפל.
עכשיו, כשאתה יודע את הסוד שלי,
הסוד העמוק ביותר שלי, אתה שלי יותר מתמיד.
ואתה לא מפסיק לשאול, לבדוק, אם הכל בסדר.
אם אני מאושרת. וטוב לי עם זה.
לזה קוראים אושר.
"אני אוהב אותך יותר", כתבת לי, וצחקתי.
לעולם לא תוכל לאהבה שלי, גם אם תנסה כל חייך,
לעולם לא תוכל לאהוב אותי כפי שאני אוהבת אותך.
זה עניין של צבע, טון, והאור המתחלף בשמיים.
כי כשאני פוסעת לצידך, כל צעד שלי אומר:
"אני אוהבת אותך. ואשאר לצידך לעולם".
וכשאני שותקת איתך, כל רגע שקט שלי צועק יותר מאלף מילים,
ואף ילדה, נערה, אישה אחרת מלבדי,
לא תכיר בך כל תהום, כל גבעה, כל תפילה, כפי שאני מכירה בך.
ובכל לילה אני יודעת שוב, שגם אם תעזוב יום אחד,
ותלך אל אחרת, לעולם תמשיך לאהוב.
גם נשיקות אהבה נשלחות מאליהן, אפילו אם לא מרגישים.
כי ככה זה לאהוב עד כלות הנשמה.
הדברים החשובים באמת סמויים מן העין,
ולעולם האהבה שלי אליך תישאר טהורה,
תמימה, לא נראית לעיני חוץ. כי איתך אני אוהבת בכל מעודי,
ומעולם לא הרגשת מה זאת אהבה , אמרת .
אוהבת ואוהב אותך לנצח. ואחכה לך, גם בעוד אלף שנים.
איך ?
יש לנו מחר 4 חודשים ..
כדאי לי לרשום את זה במכתב שאני מביאה לו ?!




