היא רצה בין עצי הדובדבן, שכמוה מדממים טל תוך הקור האפל של אנשים שחושבים אך ורק על עצמם.
היא נופלת על האדמה הטחובה ונשימותיה הכבדות נשמעות היטב בשקט שצורח ללא כל הפסקה.
היא צורחת ובוכה שיעזבו השדים הארורים בעלי הזכות האגואיסטית להתעלל בה עד מותה.
היא מייחלת למוות כמו שלא ייחלה לו בכל חייה מלאי הסבל והתשוקה.
הוא מתקרב אליה בצעדים קטנים, הססניים.
מלטף את שערה הארוך, השחור בנסיון לנחמה.
היא מסיטה את ידו באכזריות ומטיחה אותו אל האדמה, מוצצת את טעם חייו, גונחת ללא הכרה ומסיימת כשטיפת דם מנצנצת על שפתותיה התאבות.
היא ממשיכה ללכת וצחוקה מהדהד אל תוך הגן החשוך.
פסיעותיה כמעט ואינן נשמעות בתוך הזוועה המתרחשת.היא ממשיכה לחפש, ויודעת כי תמצא את הקרבן הבא שיאמין לסבלה המזויף והשקרי.
והיא תמיד מוצאת,ותמיד תמצא.
