סיפור על אהבת אמת

זהו סרן גולן, מוטי לקסמן
חדר-האוכל של הבסיס היה מלא מפה לפה. על הספסלים, שהיו מסודרים מול במה לא גדולה, ישבו חיילים וקצינים מהיחידה המובחרת.
סגן גולן נכנס לאולם, בפתח הוא ראה את רב"ט מושיקו: "מה אתה עושה כאן?" שאל בתמיהה הסגן. "המפקד, אני שמעתי שהמפקד מקבל סרן וגם שבלילה יש פעולה חשובה," ענה רב"ט מושיקו. "אבל הרי ביקשת חופשה מיוחדת לעזור לאביך בקטיף," התפלא הסגן. "נכון המפקד, אני וגם אבא שלי נורא מודים לך שהקשבת והסכמת. אז באמת נסעתי וקטפתי כל השלושה ימים בלי הפסקה, מהבוקר ועד הלילה, והספקתי המון. כך שגם אבא שלי, שגם דיבר אתך פעם, הסכים שאני צריך להיות עם כולם," ענה רב"ט מושיקו.
"אתה משהו מיוחד, מושיקו, תשמור על עצמך," אמר הסגן והוסיף לטיפה אבהית וחיבוק חם.
סגן גולן המשיך ללכת לשורה הראשונה, הוא עבר ליד ספסל עליו ישבו שתי משקיות וקצינה אחת, שלושתן חייכו אליו בחיוך נשי משמעותי. פני המשקית שולה האדימו כאשר עיניה נתקלו בעיניו. רק לפני שלושה ימים הוא הפסיק קשר רומנטי סוער שהיה ביניהם. הסגן לא שכח את שולה אבל הוא זכר שהוא ידע כל אחת מהן, בזמן אחר. עם-זאת, למרות ההצלחה עם בנות הוא עדיין לא חש קשר אמיתי, קשר שהוא לא ירצה לנתק. כעת הוא החזיר לשלושתן חיוך והוסיף: "יפה שבאתן, עלמות-חן," הוסיף קריצה קלה ולחץ יד כל אחת מהן, באופן גברי. בעיני שולה נצצו דמעות, סגן גולן לא הבחין בכך.
הוא המשיך לשורה הראשונה. כן, האירוע נערך לכבודו, לרגל הענקת דרגת הסרן, הוא היה מרוצה.
אכן, סגן גולן התקדם מהר מאוד בסולם הדרגות. כל מי שהכירו אותו, חייליו וגם מפקדיו העריכו מאוד את כישורי ההנהגה שלו, את אומץ ליבו ואת גילויי התושייה שלו, בעיקר בעתות משבר.
סגן גולן היה חדור מניע מסירות והצלחה במידה מעוררת פליאה. הענקת דרגת הסרן לא הפתיעה איש.
טכס הענקת הדרגה הופקד בידיה של קצינת החינוך החדשה סג”מ תרצה. היא הגיעה לבסיס רק לפני שבועיים, וכבר היה עליה לארגן את האירוע. קודמה, סגן אביעד הציע לה להכין תכנית שיש בה הרבה "קצב ורעש". הוא התפלא לשמוע ממנה שזה לא הכוון שלה והוא הזהיר אותה מכישלון.
סג”מ תרצה לא נרתעה, היא היתה בטוחה שצריך להפגיש את החיילים ה"מאוד גבריים" האלה עם רגש, עם עדינות. היא אמנם חששה מהתגובה, אבל זה היה המניע העיקרי שלה לבקשתה לעבור מיחידה עורפית של ג'ובניקים חוורים לאחת מיחידות "הגברים המהוללים", ולכן היא החליטה לממש את תכניתה.
סג”מ תרצה הצליחה לארגן שהזמרת אילנית תגיע והיא סיכמה איתה על שירים "יפים", רכים וענוגים. סג”מ תרצה ארגנה את הכל כך שהופעת אילנית תהיה הפתעה, אילנית לא התנגדה.
על הבמה המאולתרת נתלתה כרזה גדולה, עליה היה כתוב: "אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט".
מתחת לכרזה ניצב שולחן מכוסה במפה לבנה, ועליו אגרטל עם זר פרחים מגוון (גם על ארבעה דברים אלה היא הייתה צריכה להיאבק עם הרס"ר ועם השליש הגבריים, אבל היא לא וויתרה, היא פנתה למפקד היחידה והצליחה לשכנעו).
בראשית הערב היא הזמינה לשולחן שעל הבמה את מפקד היחידה, את הסרן היוצא ואת סגן גולן.
מפקד היחידה והסרן היוצא ברכו את סגן גולן ותיארו בהתלהבות את תכונותיו וכישוריו. סגן גולן ישב ונראה מקשיב. מחשבותיו זרמו: "עוד טכס, עוד דרגה. אני רק בתחילת הדרך". סגן גולן נקרא להשיב: "אני מאוד מתרגש," הוא פתח, כולם פרצו במחיאות כפיים. "אני מודה למפקד אבל בעיקר לחיילים, כן לכם חיילים. בלעדיכם לא היינו מצליחים לעמוד במשימות, תודה!"
שוב פרצו מחיאות כפיים קצובות ומאוד גבריות.
מפקד היחידה קם להעניק את דרגות הסרן לגולן, איתו קמו כל הנוכחים על רגליהם והריעו בקול לגולן. גולן חייך, לחץ ידיים, ראשו הזקוף נישא איתן על כתפיו.
סג”מ תרצה נתקפה בחרדה רבה "איך ברעש הגברי הזה תתקבל אילנית העדינה, אוי ואבוי, מה יהיה? אני אבודה!"
אבל את הנעשה אי-אפשר לשנות.
הקצינים ירדו מהבמה, השולחן הורד.
רק כעת הבחין הסרן החדש בכרזה "אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט". ברגע הראשון הוא רצה לקום ולהציע להסירה ולדרוש שיתלו את הכרזה המוכרת והמתאימה להם על חשיבות הרעות בקרב, אבל הוא לא קם. הוא פנה בלחש לשליש שישב לידו ושאל לפשר השינוי בכרזה. זה השיב לו שגם הוא, השליש, חושב כך, אבל קצינת החינוך החדשה הצליחה, בעזרת מפקד היחידה, לשנות זאת. סרן גולן ויתר בשלב זה, אבל אמר לעצמו שיש לו, כנראה, יעד חדש לכיבוש!
צוות הליווי התארגן על הבמה, ואז קראה הסגמי"ת: "וכעת אני מזמינה לבמה את," קולה נשתתק לשנייה, היא בחנה במהירות את הקהל, נתקלה בעיניים התכולות של סרן גולן. גולן קלט את המבט וחשב: "נו, בהחלט יעד ראוי לכיבוש." סג"מ תרצה נבוכה עוד יותר אבל התאוששה מיד והמשיכה, "חיילים וקצינים יקרים קבלו את הזמרת אילנית!"
"נו באמת, הגזמת סג”מ. אבל, דווקא טוב שבאירוע הראשון תיכשלי, אני אמצא את הדרך לנחם אותך, ילדה," חשב הסרן הטרי.
היה שקט, עם עלייתה לבמה נשמעו מחיאות כפיים "מנומסות".
סג"מ תרצה עמדה ורעדה מאחורי דלת המטבח, מעין אחורי הקלעים.
צוות הליווי התחיל לנגן, אילנית השמיע את קולה הנפלא, ומשיר לשיר גברו מחיאות הכפיים, הלוך והתחזק.
היא סיימה בשיר "שיר של חולין" ממנה צטטה סג"מ תרצה את הפסוק שנישא על הכרזה שלרוחב הבמה "אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט".
הנוכחים מחאו כפיים בהתלהבות.
סרן גולן לא מחא כפיים, הוא היה מופתע מתגובת החיילים. הוא התחיל לחפש את עיניה של הסגמי"ת "וואלה היא כנראה משהו מיוחד הסג”מ הזאת, היא הצליחה להלהיב בעזרת אילנית הדקיקה והשבירה הזו את כולם. בשביל לכבוש אותה אצטרך, כנראה, להכין תכנית טקטית מיוחדת." אבל במקומה קם מפקד היחידה והודיע שצריך לסיים כי יש פעילות קשה "וצריך גם לישון קצת".
הזמרת וצוות הליווי עזבו את הבמה, החיילים והקצינים יצאו מחדר האוכל בשקט, כאילו קרה להם משהו. סרן גולן, למרות "היערכותו לכיבוש היעד" נע מעט מהורהר, אפשר לומר אפילו מבולבל קמעה. סרן גולן לא הבין איך, אבל פתאום הוא "תפס" את עצמו מזמזם חרישית: "אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט", הוא הסתכל סביב, לא, אף אחד לא שמע את זמזומו.
סג”מ תרצה דאגה שיסדרו את חדר האוכל לתפקודו הרגיל, ויצאה.
"סגמי"ת!" היא שמעה. היא פנתה לכוון הקול, ולאור הפנס היא זיהתה את סרן גולן המהולל.
היא נרעדה: "מזל טוב לך סרן גולן! אני מקווה ש..." המבט הישיר והקרוב של עיניו הכחולות בלבל אותה והיא עצרה בשטף דיבורה.
"כן סג"מ תרצה, זהו נדמה לי שמך, מה את מקווה?"
"לא כלום, כלומר אתה שמעת פעם את אילנית?"
"כן, היא זמרת. זאת-אומרת, היא שרה לא רע."
"אהה, ואיך התרשמת?"
"תראי זו הייתה הופעה מאוד לא שגרתית כאן אצלנו, אבל היה בסדר."
"בסדר" חזרה סג"מ תרצה בנוסח צבאי ומיד הוסיפה: "אבל זה היה לכבודך, סרן גולן!"
"נכון."
שניהם השתתקו, מבטיהם הצטלבו, סג"מ תרצה הניעה ראשה הצידה: "טוב, אז לילה טוב."
סרן גולן הושיט את כף ידו, היא הושיטה את שלה, כפות ידיהם נפגשו למגע היכרות ראשון.
הסרן אמר: "נו, את וודאי עייפה, לילה טוב."
היא לא השיבה, הסתובבה והלכה לכוון שער הבסיס.
הסרן התעשת במהירות. הוא ניגש ליחידתו להשלים את ההכנות האחרונות לפעילות מעבר לגבול, שתתחיל כעבור מספר שעות.
הכל היה מאורגן ומוכן, החיילים נמנמו בבגדיהם, השומרים היו במקומם.
הוא נכנס למשרדו החדש והחליט לנמנם מעט על שק השינה שהוא פרש על הרצפה.
הוא נרדם מהר ומיד שקע בחלום. בחלום הוא ראה את הסג"מ וגם את אילנית. אילנית פנתה אליו: "נהנית, סרן גולן המהולל?" הוא לא ראה את עצמו, אבל הסג"מ ענתה בלחש "כן הוא מאוד נהנה, אבל קשה לו להגיד זאת."
"מה פתאום קשה לי?" הוא פלט מפיו תוך שהוא מתעורר. ברגע הראשון הוא לא זיהה איפה הוא נמצא. אבל מהר מאוד חזר הסרן למציאות, העיף מבט בשעון וראה שזה בדיוק הזמן שהוא צריך לקום (כמו תמיד הוא התעורר ללא צורך בהשכמה או בשעון מעורר).
הוא שטף את פניו במים הקרים בכיור שהיה בחדרון השירותים הצמוד, ניתר מספר פעמים ויצא.
בחוץ שלט עדיין הלילה, אבל חייליו כבר היו מסודרים ומזוודים. הוא עבר, דרך שגרה ביניהם, פה טפח על כתף, שם לחץ יד.
"אנחנו יוצאים עוד מעט, התרגולת ידועה, אני שוב חוזר ומבקש פקחו עיניים והיו זהירים, בהצלחה לכולנו."
הרכב היה מוכן, הציוד שלו היה מונח במושב ליד הנהג.
החיילים והקצינים עלו, כולם יצאו לדרך.
הרכב התקרב באורות כבויים ונעצר ליד גבעה קרובה לגבול. הגבעה הסתירה אותו מעיני צופים מעבר לגבול.
החיילים והקצינים ירדו, התחלקו בשקט לחוליות, והחלו לנוע. סרן גולן, כרגיל, היה איתם.
כשחצו את הגבול, הוא פתאום ראה מולו את אילנית בוקעת מתוך החשיכה, הוא היה המום. סרן גולן נעצר, שפשף את עיניו, עצם אותן ופקחן. ראה רק חשיכה. הסג"מ שהלך לידו לא חש בכך.
הם המשיכו בהליכה.
כעבור דקות לא רבות הגיע הכוח של גולן ליעד. המשימה בוצעה במהירות. שניים מחיילי גולן נפצעו באופן קל, החובש טיפל בהם במהירות. גולן הורה בקשר להתארגן לחזרה לישראל. החוליות התאספו ונעו מהר חזרה. כשעברו את הגבול החל אור ראשון לעלות, אבל היה ערפל כבד. סרן גולן לא האמין, הוא ראה מולו את סג"מ תרצה ואת אילנית עולות מולו מתוך הערפל. הוא נעצר, אימץ את עיניו, אבל לאחר מצמוץ עפעפיים אחד הוא ראה רק ערפל. סרן גולן היה המום.
הקשר שלו הרגיש משהו ושאל: "קרה משהו המפקד?"
"לא, הכל בסדר, קדימה," השיב גולן בשקט.
הרכב חיכה להם מאחורי הגבעה, כולם עלו ונסעו חזרה לבסיס.
בבסיס חיכה להם מפקד היחידה, ובחדר האוכל כבר הייתה ערוכה ארוחת בוקר וקפה חם.
מפקד היחידה שמע פרטים ראשונים מסרן גולן, הם תאמו לקיים דווח מפורט בשעות אחר הצהרים המאוחרות.
סרן גולן ווידא שוב שכל החיילים בסדר, ונסע בגי'פ המיוחד שלו לביתו שמחוץ למחנה, לנוח מעט.
בדרך הוא תמה על החלום ועל המראות שראה, ממש ראה.
לא היה לו הסבר, אבל הוא חש שרצף ההופעה, החלום והמראות מעורר בתוך תוכו משהו חדש, או אולי משהו שנמצא בו אבל הוסתר או הודחק. הוא לא ידע לתת לזה שם.
אמו חיכתה לו בבית, האוכל היה מוכן וחם.
היא שאלה: "היה קשה?"
גולן השיב: "הכל בסדר אמא, אני עייף."
הוא אכל, התקלח והלך לישון למספר שעות.
הוא חלם.
כשהתעורר הוא ידע שחלם, אבל לא זכר על מה.
לאחר התארגנות מהירה הוא נסע בג'יפ שלו למחנה לישיבת הדיווח. בשער הבסיס הוא הבחין בסג"מ תרצה יוצאת מהמחנה, הוא רצה לעצור אבל רק נופף בידו אליה היא החזירה נפנוף של שלום.
כאשר ישיבת הסיכום הסתיימה, הלילה כבר ירד.
לאחר תום הישיבה מסר לו מפקד היחידה שאחד התפקידים החדשים שלו, של סרן גולן, יהיה לבחון ולאשר את תכניות התרבות והטכסים ביחידה.
סרן גולן לא הביע התנגדות וניגש למגורי החיילים, שוחח עמם קלות ואיחל להם שינה רגועה.
בדרך הביתה בג'יפ שלו, הוא פתאום תפס: המטלה החדשה תחייב אותו לקשר שוטף עם אותה סג"מ תרצה. הוא לא ידע בדיוק איך לעכל זאת.
אבל משום-מה, היה ברור לו שהוא זונח את משימת הכיבוש השגרתית שלו.

כעבור יומיים, בתשע בבוקר, ישב סרן גולן במשרד שלו, הטלפון צלצל: "בוקר טוב סרן גולן, מפקד היחידה אמר לי שאני צריכה לסכם אתך את פרטי טכס יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם את שאר הטכסים".
"מי מדברת?" שאל סרן גולן, למרות שהוא ידע היטב את התשובה.
"סג"מ תרצה, קצינת החינוך," הייתה התשובה.
"אה כן, נכון, מפקד היחידה סיכם זאת אתי. טוב, מה צריך לעשות?"
"אני מכינה הצעת תכנית כדי להציג אותה לאישורך, מתי אתה פנוי?"
"מתי? אני אתפנה בעוד שעתיים."
"בסדר, אני אהיה במשרד שלך."
"בסדר."
פתאום הוא תפס שאותה תרצה, תשב כאן קרוב אליו. הוא חש מבוכה מסויימת, תחושה שלא הייתה מוכרת לו מיחסיו עם הבחורות הקודמות.
שני קצינים מפיקודיו, שנכנסו אליו כדי להמשיך בתכנון המשימה הבאה, הרחיקו את תחושת המבוכה שלו למקום אחר.
הדיון התנהל ביעילות רבה ותוך שעה ומחצה הם סכמו את תכנון הפעילות המבצעית הבאה, שתובא בפני מפקד היחידה.
שני הקצינים יצאו, וסרן גולן התחיל לנסח את ההצעה לפקודת המבצע.
לפתע, הוא לא הרגיש שחלפו שלושים דקות, סג"מ תרצה עמדה בפתח.
עיניהם נפגשו, היה רגע שקט, סרן גולן חש שהמבוכה מציפה אותו.
סג"מ תרצה לא נעה מפתח הדלת.
"טוב, ככה לא נוכל לדון בתכנית שלך, סג"מ תרצה" אמר סרן גולן והוסיף: "את לא נכנסת?"
"זה המשרד שלך."
"נכון, אז תכנסי בבקשה ושבי פה," ענה סרן גולן, והראה על כסא מולו מעבר לשולחן.
סג"מ תרצה החלה לתאר את תכניתה לטכס יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
סרן גולן הקשיב, אבל הוא היה שקוע יותר בבחינת פניה ועיניה.
היא סיימה.
"אז מה אתה אומר, סרן גולן?"
"סג"מ תרצה, אני חושב שאת לא קולטת את הראש שלנו, אנחנו לא צריכים לבכות בטכס. הטכס צריך להדגיש את העמידה המופלאה של אלה שגילו התנגדות."
"גבורה יש לכם מספיק, צריך לעורר גם רגש רך."
"נו באמת, אולי תזמיני שוב את אילנית," אמר סרן גולן, והצטער מיד על דבריו.
"אתה רוצה להגיד שסבלת בהופעה של אילנית?"
סרן גולן בחן את עיניה ושתק.
"סרן גולן, אני לא רוצה להלחם בך אבל אני חושבת שהתכניות עד עתה הראו צד אחד בלבד."
הוא לא ידע בדיוק איך לענות ואז אמר, "נו, ואם אני לא אסכים תרוצי ישר אל מפקד היחידה, הא?"
"לא סרן גולן, אני לא ארוץ ואני גם לא אלך אל מפקד היחידה."
"אז מה יהיה?"
"אתך אני צריכה לסכם את הנושא, רק אתך."
"טוב, תני לי שעתיים, אני אתקשר אליך."
"בסדר."
מבט עיניהם הצטלב, לא היה במבט כל ביטוי לנושא שהם זה עתה דנו בו. עיניהם בחנו זה את זו וזו את זה, בדממה.
סג"מ תרצה קמה: "להתראות," היא אמרה ויצאה.
סרן גולן בחן את עצמו, הוא ליווה את חשיבתו בכתיבה על דף: "אולי יש משהו בדבריה של אותה סג"מ תרצה? הרי בסופו של דבר כולם נהנו בערב עם אילנית. והופעת הדמויות של תרצה ושל אילנית בחלום ובהזיה כנראה מאותתת לי משהו. מה כבר יכול להיות? ייערך הטכס, אם לא יתקבל על החיילים, יחסכו ויכוחים לגבי הטכסים הבאים. ואם בכל-זאת יתקבל הטכס, אז אולי..."
הטלפון צלצל, הרס"ר דיבר: "סרן גולן, מפקד היחידה מסר לי שאתה אחראי על אישור הטכס הקרוב."
"נכון, מה הבעיה?" שאל סרן גולן.
"אין הרבה זמן להתארגנות, אז אם אפשר לסכם על המתכונת בקרוב, אודה לך מאוד."
"אני אבדוק את הנושא," השיב סרן גולן.
"סג"מ תרצה?" הוא שאל לתוך אפרכסת הטלפון.
"כן".
"שקלתי היטב את הצעתך, אני מאשר את המתכונת שהצגת בפני כניסיון. את יכולה להודיע לרס"ר שדנו בכך וזו ההחלטה," אמר סרן גולן.
"אני מבינה, תודה. אני..." היא לא ידעה מה עוד לומר.
"טוב, אז לביצוע, ושיהיה בהצלחה," חתם סרן גולן את השיחה.
הוא התנשף כאילו סיים כעת מעבר מכשולים.
הטכס התנהל ללא דופי. תכניו ממש נגעו בלב החיילים. חלקם הזיל דמעה, פה ושם.
סרן גולן, יש לומר, די התרגש.
לאחר הטכס, סרן גולן וסג"מ תרצה המשיכו להיפגש לדיונים ומידי פעם הם הלכו לאכול יחד ארוחת צהרים.
ההיכרות ההדדית החלה להתפתח, אבל סרן גולן היה עסוק מאוד בפעילות שוטפת כך שלא היה להם מפגש מעבר לעבודה ולאכילה.
סרן גולן רצה ליזום, אבל פתאום הוא לא ידע איך. הוא שיחזר את הדרכים בהן זכה בעבר בנשים, אבל משום-מה נראה לו שזה לא מתאים לסג"מ תרצה.
כעבור חודשיים, תרצה החליטה לנסות, היא חשה שהיא רוצה אותו.
באחד הבקרים, תוך כדי עיון במסמכים שונים היא גילתה שיום הולדתו של סרן גולן חל בעוד יום.
היא ניצלה את ההזדמנות.
"סרן גולן, אתה פנוי מחר בערב?" היא שאלה אותו בטלפון.
"פנוי לְמה?", השיב בשאלה הסרן.
"מותר להפתיע אותך?"
"למה צריך להפתיע אותי?"
"לא 'צריך'! אני רוצה להפתיע אותך. אם אתה רוצה, קבל את זה כתודה על היחלצותך לעזור לאחי להתקבל לסיירת."
"למה מגיע לי על זה תודה? בסך הכל עשיתי מה שצריך לעשות!"
"לא 'מגיע לך', אבל אני רוצה להפתיע אותך, מותר המפקד?"
"אני, זאת אומרת..."
"אתה מסכים."
"עוד לא אמרתי."
"אבל אתה מסכים!" היא אמרה בהחלטיות, כמעט בצעקה.
עברו שניות של שקט.
"סרן גולן אתה שם?" שאלה שוב.
"סליחה, כן, טוב, את יודעת מה? בסדר."
סג"מ תרצה לא האמינה למה ששמעה, אבל היא התארגנה מהר: "אז תבוא אלי, אתה יודע איפה שאני גרה? בשמונה בערב, בסדר?"
כן, הוא פעם או פעמיים הסיע אותה בגי'פ שלו לדירתה בעיר.
"בסדר."
"ואל תבוא במדים זה מפגש אזרחי, בסדר?"
"טוב."
בדרכו הביתה הוא הצטער שהסכים. הוא פחד ששוב תתנהל מערכת יחסים קצרת-זמן, כמו הוא רגיל עם בנות שונות. תמיד הוא מפסיק את הקשר. הוא אמנם נהנה ממשחקי האהבים, אבל אלה מלווים תמיד בהרגשה שלא את זה הוא מחפש. הבנות נהנו ממנו, וגם הוא לא יצא נפסד, אבל הוא חש שזה נשאר בתחום הפיזי בלבד.
הוא פחד לפגוע בסג"מ תרצה, היא הייתה שונה. היא הייתה בחורה נאה, לא יפהפייה, אבל היא שידרה אליו משהו אחר, והיא הייתה גם חכמה.
גולן התלבט מאוד, וכמעט טלפן אליה כדי לבטל את המפגש, אבל משהו הניע אותו להמשיך ולהגיע אליה.

היא פתחה את הדלת.
הוא נדהם, זו לא הייתה הקצינה שהוא מכיר. עמדה לפניו בחורה זורחת לבושה בשמלה בצבע תכלת, כמו צבע עיניו. עיניה היו מלאי אור.
הוא היסס רגע.
"אתה לא נכנס? בוא כבר," היא פרשה את זרועותיה והוא נשאב אליהן מסף הדלת שנסגרה.
שניות אחדות הם עמדו כאשר הוא חבוק בזרועותיה, וכל גופה בתוך גופו, הוא חש איך שדיה הזקופים נלחצים ברטט אל חזהו.
הוא ניתק ממנה ללא אומר.
היא לקחה את ידו והוליכה אותו לפינת האוכל לשולחן ערוך בחגיגיות רבה, במרכזו היתה עוגה עליה היה רשום: "מזל טוב ליום הולדתך, גולן."
גולן, היה המום, הוא קפא על מקומו.
"למה נעצרת, גולן?" שאלה ברוך תרצה.
הוא לא ענה מיד, ניכר שעובר בו משהו, היה שקט.
את כף ידו השניה הוא הניח לאט על גב כף ידה שאחזה בידו, עיניו לא משו מן העוגה.
"תרצה," הוא פתח והפסיק מיד.
תרצה לא אמרה דבר רק הניחה את כף ידה השניה על גב כף ידו, כך הם עמדו מספר שניות.
"תרצה, אני לא יודע איך לבטא את זה. אני... אולי לא תאמיני לי, אבל אני לא זוכר שחגגו לי אי-פעם יום הולדת."
תרצה רעדה מהתרגשות, היא שחררה את ידיה מידיו, הרימה אותן והניחה את כפותיה בריחוף קל על לחייו, כף על כל לחי. היא הפנתה את מבטו אל עיניה.
"בעצם, זה לא מדויק," הוא הפסיק נשם עמוק, לא הסיר את מבטו מעיניה.
כעבור דקה המשיך: "זאת-אומרת, בר-מצווה כן חגגו לי. באו דודים ודודות וחברים של אמא, הם דברו צחקו. אני קיבלתי מתנות, אבל הסתובבתי בין כולם בלי מעשה ובלי עניין. כאילו שלא הייתי שייך."
הוא קרב את ראשו אליה, וכמעט לחש: "תרצה, לא חגגו לי ימי הולדת! אף-פעם לא חשבתי על זה. תרצה..."
תרצה לא ענתה היא חבקה אותו אליה בחום, הניחה את לחיה על לחיו וריחפה בשפתיה על צווארו.
תרצה הובילה את גולן אל שולחן ערוך בטעם רב.
הם אכלו מטעמים, גם שתו יין לחיים ולמזל טוב.
היא קמה, ניגשה מאחוריו, חיבקה אותו, נשקה בראשו ואמרה "מזל טוב".
הוא קם, הסתובב, הם נצמדו, בגדיהם החלו להיפתח ולרדת מעל גופותיהם. ללא אומר, הם התחבקו עירומים והתגלגלו בתשוקה על השטיח.
הם היו יחד, מאוד יחד. כלומר, במגע הזה סרן גולן לא "כבש בחורה" כמו שהוא היה רגיל עם הבנות הרבות שעברו בידיו. הוא הרגיש שלא רק הגופות שלהם נפגשו, לא רק הם התחככו זה בזו, משהו נוסף עבר ביניהם. הוא חש שהוא בתוך זרימה רכה, הוא לא ידע לקרוא לזה בשם.
כעבור זמן-מה, היא קמה והוליכה אותו למיטתה, הם נשכבו עירומים.
תרצה נשכבה עליו.
גולן עצם את עיניו.
בתנועה רכה היא נעה עליו ימינה ושמאלה, פטמות שדיה נגעו-לא נגעו בחזהו הגברי.
גולן פרץ פתאום בצחוק מתגלגל.
תרצה הופתעה: "מה קרה, זה מדגדג אותך?"
"לא תאמיני, פתאום נזכרתי."
"נזכרת? בסמלת? בקצינה? ואולי בסתם אזרחית?" שאלה תרצה בטון ביקורתי מעט.
"לא, זאת-אומרת כן, אני..."
"גולן?"
הוא שתק שנייה, הפנה עיניו לתוך עיניה ואמר: "אבל תבטיחי לי שלא תצחקי עלי."
"מבטיחה."
"זה היה בגן הילדים."
תרצה כל-כך הופתעה שהיא כמעט פרצה בצחוק רועם, היא התאפקה מאוד.
סרן גולן המשיך במעין טון נוסטאלגי: "זה קרה לאחר סיום שנת הלימודים, הייתי כנראה בן ארבע. צילמו את כולנו עם הגננת. צילמו גם את הגננת שוכבת על בטנה על הדשא. לאחר שקיבלנו את התמונות התעוררה אצלי, בן הארבע, שאלה קשה. בתמונה של כולם הבחנתי שהגננת עומדת מבליטה קדימה את שני שדיה. בתמונה השנייה, בה הגננת שכבה על הדשא, לא הבנתי מה היא עושה עם השדיים שלה, איך זה לא כואב לה הרי הם נמעכים..."
תרצה חייכה בנעימות ובכל זאת הוסיפה: "אני רואה שיש לך וותק מיני רב מאוד," ונשקה לו קלות על מצחו.
גולן עצם את עיניו ואמר: "מסתבר." הוא שקע במציאות אחרת.
אט-אט הוא חש את ידיה מלטפות ברכות רבה ובחום את צווארו וראשו. מגע כריות אצבעותיה על עורו עורר בו תחושה של ריחוף קל ונעים.
זה היה משהו חדש, הוא לא זכר תחושה כזו בעבר, "לא היה לי דבר כזה מעולם," הוא אמר לעצמו כשהוא ממשיך לעצום עיניים.
לפתע כתפיו כאילו נעורו מהעבר, כאילו הם נפגשו במשהו מוכר, מזמן. גופו כאילו נזכר במשהו, הוא שקע ספק בחלום, ספק בהזיה, הוא ראה:
"ג'יפ צבאי חונה ליד מדרכה. לא היו בו דלתות. זו הייתה שעת בוקר, במדרכה לא נראה אדם. הכל היה שָׁלֵו, שקט ורגוע.
דמות קטנה (זה היה הוא?) מתהלכת על המדרכה, בוחנת בסקרנות רבה את הבתים, את העצים שעל המדרכה ואת טור המכוניות החונות.
לפתע הדמות מגלה את הג'יפ, רצה אליו בשמחה.
("כן זה אני, כמעט שכחתי כבר," הוא אמר בליבו ללא קול).
הדמות, כלומר גולן הקטן, הסתכל סביב-סביב, לא ראה אף אדם. הוא טפס, בעזרת ידיו ורגליו הקטנות, על מדרך הכניסה, והתיישב במושב הנהג.
הוא תפס בשמחה את ההגה בשתי ידיו הקטנות, סובב ימינה סובב שמאלה, וחש שהוא דוהר במרחבי אוזבקיסטן הרחוקה, ממנה עבר הנה לשכונת הפליטים בוינצהיים, גרמניה.
לפתע, משום מקום, הגיח גרמני, לבוש מדי שוטר, הוא ניגש בחפזה אל הג'יפ. השוטר הגרמני הוריד את גולן הקטן בתלישה מהירה ממושב הנהג והפטיר כאילו לעצמו: "אילו זה קרה לפני שנתיים הייתי משליך אותך לכביש ועובר עליך עם גלגלי הג'יפ, יהודי מלוכלך," אמר, התניע את הג'יפ ונסע.
גולן הזעיר לא נבהל, הוא עמד מחייך על המדרכה, מנופף בידיו שלום לג'יפ המתרחק.
השנה הייתה 1946, הוא היה אז בן חמש.
לפתע הוא חש שתי כפות ידיים רכות מונחות על כתפיו, מלטפות ברכות רבה ובחום, כאילו מנגנות מנגינה ענוגה. הוא היה מהופנט. הוא לא הרגיש מעולם תחושה כזו שהולכת ומפכה בכל גופו. גופו לא זכר ידיים רכות כאלה שמלטפות ברוך כה עדין, מעולם. הוא פחד לנוע, פחד לזוז, פן הקסם יעלם.
(זה בדיוק מה שהוא חש כעת במגע כפות ידיה הרכות של תרצה).
בָּאשְׁע’לֶה בת השמונה סובבה אותו בעדינות, עמדה ועיניה פקוחות לרווחה, היא נטלה את ידיו הקטנות בידיה.
"לא פחדת?" שאלה בָּאשְׁע’לֶה.
"ממה?" השיב לה.
"מהגרמני, מזה שהוריד אותך מהג'יפ," ענתה בָּאשְׁע’לֶה.
"זה הגי'פ שלו, זה לא שלי," ענה הילד בתמימות.
"אבל הוא היה יכול להרוג אותך!"
"למה?" הוא שאל באי-הבנה.
בָּאשְׁע’לֶה לא ידעה מה בדיוק להשיב לו, ובמקום זאת שאלה: "אתה לא הולך ל'חדר'? אמא שלך יודעת שאתה כאן?"
"אני הולך ל'חדר', הַרֶבֶּ'ע שם," הוא ענה ובעצם לא ענה.
בָּאשְׁע’לֶה לקחה את כף ידו הימנית, הוא לא התנגד הם הלכו יחד ל'חדר'.
גולן חזר לידיה המרחפות של תרצה, דמעה החלה להלך על לחיו מאחת מעיניו.
"גולן," לחשה תרצה ונשקה קלות את הדמעה שזלגה.
"גולן," היא חזרה שוב בלחישה חמה.
גולן פקח את עיניו, עיניה היו קרובות מאוד לעיניו, היא הבחינה שהן מבריקות מדמעות שאצורות בהן.
"בָּאשׁ... תרצה," הוא מלמל.
"כן, אני תרצה, פה אתך, גולן."
"סליחה, אני רוצה לשטוף את הפנים".
תרצה ירדה ממנו, מהרה לפתוח את הארון ולהגיש לו מגבת ריחנית.
גולן הלך לחדר הרחצה, תרצה נבוכה, נותרה יושבת על המיטה, לא ידעה מה לעשות.
כעבור שניות ארוכות הוא חזר שטוף פנים ובעל עינים אדומות.
עיניהם נפגשו, מבט שניהם שידר שאלות.
גולן עמד.
תרצה לחשה: "בוא, מתחיל להיות קר."
הוא נענה באיטיות, נכנס למיטה, ונשכב על הגב.
תרצה נשכבה לידו על צידה כשפניה אליו, היא כיסתה את עצמם בשמיכה.
הוא החל ללטף את גבה.
"תרצה, קרה משהו."
תרצה לא הגיבה, היא רק ליטפה את חזהו בריחוף קל.
"תרצה, אני אף פעם לא בכיתי לעיני בחורה... תרצה הליטוף שלך..."
תרצה הגיבה רכות רק באמצעות כפות ידיה.
"תרצה, סליחה, אני מוכרח..."
שקט, ציפייה.
הוא סיפר לה, כמעט בלחש, דיבר כהוזה, סיפר על הג'יפ, ועל בָּאשְׁע’לֶה ועל תחושתו.
תרצה הקשיבה באמפתיה רבה, היא לא דיברה, רק ליטפה את ראשו, את לחייו ונשקה ברכות את חזהו.
"גולן, ריגשת אותי מאוד."
גולן לא הגיב, עצום עיניים הוא כאילו ריחף במציאות אחרת.
"תרצה את יודעת, אותה בָּאשְׁע’לֶה נעלמה, אני לא יודע עליה דבר."
"אני מקשיבה, אני אתך," השיבה תרצה, ידיה ושפתיה לא חדלו לרגע ממגע רך שמעביר חום ונעימות.
גולן המשיך לספר בעיניים עצומות, כאילו הוא הוזה.
"בָּאשְׁע’לֶה ואני הגענו ל'חדר'.
בָּאשְׁע’לֶה אמרה לי: "תשאר ותלמד, ואל תצא, אני אבוא מבית הספר לקחת אותך, שתחכה לי."
הנהנתי בראשי ונכנסתי לחדר אל הַרֶבֶּ'ע, משם כבר עלה קול הילדים: "מודה אני לפניך..."
בָּאשְׁע’לֶה לא הייתה בתום הלימודים ב'חדר'.
גם למחרת בבוקר היא לא לוותה אותי ל'חדר', גם לא אחרי הצהריים.
כשחזרתי הביתה, ראיתי שדודה, אחות של אמא, מבקרת אותנו, הן ישבו ושוחחו. אני, שלא כרגיל, פניתי ישירות ושאלתי: "למה בָּאשְׁע’לֶה לא באה היום אתי?" הרגשתי שקורה לי משהו בגוף.
לפתע שמעתי את הדודה אומרת לאמא: "תראו, תראו 'החתן' מסמיק, או הו..."
אמא הגיבה: "תפסיקי סוניה, את לא רואה שהילד סובל," היא פנתה אלי ואמרה: "הם קבלו סרטיפיקט ונסעו לפלשתינה."
לא הבנתי מה שאמא אמרה לי, אבל היה ברור לי שאת בָּאשְׁע’לֶה לא אראה יותר.
אני חשתי שאני מתגעגע, כלומר רציתי שבָּאשְׁע’לֶה תהיה לידי, שנלך יחד ל'חדר' יד ביד..."
גולן השתתק.
בעיני תרצה עלו דמעות, אבל היא לא הפסיקה לרגע ללטף אותו.
"תרצה," הוא אמר תוך שהוא פוקח את עיניו ומישיר מבט לתוך עיניה: "תרצה, את מוכרחה להאמין לי, אני כמעט שכחתי את כל הסיפור הזה, ואת, בתחושה איתך זה התעורר, אני המום."
הדמעות בעיניה גברו, גולן נישק את עיניה, כל עין ברכות. שפתותיהם נצמדו והם התנשקו בחום, הנשיקה עוררה בהם תשוקה סוערת ומחברת.
שניהם נרדמו.
כעבור שעה קלה התעורר גולן, כמו מתוך חלום. ברגע הראשון הוא לא זיהה איפה הוא, אבל ראשה הנאה של תרצה החזיר אותו מיד למציאות.
היא ישנה חזק, נשמה לאט, על פניה היה פרוש חלום מתוק.
סרן גולן קם בשקט (זאת הוא ידע היטב, איך להגיע למטרה ואיך להיעלם ללא רחש כלשהו).
הוא התלבש.
חיפש ומצא דף קטן, הוא רשם עליו: "תודה! היה טוב ונעים מאוד! אם לא אכפת לך אני אסיע אותך בבוקר לבסיס בג'יפ שלי, להתראות, גולן."
גולן ניגש למיטה, נשק לה קלות במצחה, ויצא מהדירה, תרצה המשיכה לחלום.
היא ישנה רצוף עד לבוקר וקמה כאילו היא בחלום.
שָׂנִי, חברתה לדירה, חזרה לדירה ושאלה: "נו, איך היה?"
"אל תשאלי, מעל ומעבר למצופה."
"אני מאוד שמחה בשבילך."
"תודה, כשאת תכירי אותו תביני כמה אני מאושרת."
"יופי לך".
למחרת בבוקר הוא התקשר אליה וחזר על הצעתו להסיע אותה לבסיס.
היא לא יכלה לצפות ליותר מכך.
היא נתקבלה בג'יפ בחיבוק ובנשיקה חמה.
הש. ג. פער עיניים תמהות למראה הג'יפ המפורסם ביותר בבסיס וביושבים בו. הוא אמר בהדגש "בוקר טוב! טוב! טוב!"
הרס"ר כבר חיכה במגרש החניה (לבדוק אם לדברי הש.ג. יש בסיס, אכן יש!).
גם הוא קרא בקול "בוקר טוב סרן גולן, בוקר טוב סג"מ תרצה, בוקר טוב לכם."
סומק קל עלה על לחיי גולן ותרצה.
אבל לא עזר להם, מהר מאוד כל הבסיס ידע, ואפשר לומר, גילה אהדה ושמחה.
גולן ותרצה נפגשו בערבים המעטים הפנויים מהפעילות הצבאית שלו עם חייליו.
הוריה של תרצה גרו במושב רחוק בצפון, לכן היא התגוררה עם חברתה שָׂנִי, כאן בבאר שבע. שָׂנִי לא נראתה אף פעם כשגולן הגיע, הוא גם לא שאל.
תרצה, ללא דיווח לגולן, סיפרה מידי פעם לשָׂנִי חוויות שלה עם גולן. שָׂנִי גילתה אמפתיה רבה, ולמען האמת, נתעוררה בה סקרנות רבה לראות אותו.
המפגשים האישיים בין גולן לתרצה לא היו רבים, גולן יצא לפעולות רבות עם היחידה שלו.
אבל כל מפגש היה מלא חום, ואם אפשר לומר החלה לנבוט אהבה.

לילה אחד, קרוב לחצות, התקשר גולן לתרצה לביתה.
"שלום תרצה."
"גולן שלי, מה שלומך?"
"עייף אבל בסדר. בכל-אופן לא בגלל זה אני מתקשר."
"אני מקשיבה."
"תראי, לאמי יש מחר בדיקה במרפאת החוץ של בית החולים. אני מאוד עסוק, חשבתי אם תוכלי ללוות אותה ולהיות איתה."
תרצה חשבה מהר, היא כבר מזמן רצתה להכיר את אותה אמא של גולן. אבל גולן בדרך כלל התחמק. והנה הזדמנות, ממש בלתי יאומן, היא חשבה.
"אתה חושב שהיא תסכים? הרי אנחנו לא מכירות."
"כן אני יודע, אבל סיפרתי לה הרבה עלייך, והיא כבר רוצה לראות אותך."
"באמת?"
"כן. וגם דיברתי עם מפקד היחידה, זה בסדר שמחר לא תגיעי לבסיס."
"דאגת לכל, מה?"
"תרצה."
"גולן, בסדר, איך זה יתארגן?"
"אני אביא את אמא לדירה שלך בשעה 7:00 בבוקר. את תצטרפי אלינו ואני אקפיץ אתכן לבית החולים, בסדר?"
"כן, גולן שלי, תהיה שקט, אני אסתדר."
"תודה, תרצה."
"לילה טוב, גולן שלי." אמרה תרצה והוסיפה 'נשיקה'.

תרצה מאוד התרגשה, ממש היה לה קשה להירדם. בחמש בבוקר היא כבר היתה ערה. שָׂנִי לא הייתה בדירה, היא נסעה עם חברים לטיול.
בשעה 7:00 ירדה תרצה לרחוב, הגי'פ של גולן הגיע מיד.
במושב הקדמי ליד גולן ישבה אישה, על ראשה שיער אפור דליל, פניה חרושי קמטים, ללא כל איפור. אבל, עיניה הירוקות היו רעננות והישירו מבט.
"שלום אמא," אמרה תרצה והושיטה את ידה.
האמא הקיפה את כף ידה של תרצה בשתי כפות ידיה: "את תרצה, אה?" היא אמרה תוך בחינה חודרת. היא המשיכה "את באמת טובה כמו שהוא מספר לי?"
"אני טובה? כך הוא מספר לך?"
"כן, בן שלי לא מפסיק לדבר עלייך."
"תרצה עלי, אני ממהר. יהיה לכן הרבה זמן לדבר," אמר גולן.
גולן השאיר אותן בבית החולים ואמר: "בחזרה, תרצה, תזמיני מונית, אמא תשלם, אני חוזר רק מחר בצהרים."
"אל תדאג, נסתדר," השיבה תרצה.
גולן נשק קלות לאמו על המצח, התחבק עם תרצה ונשק לה על שפתיה.
הן נשארו לבד.
תרצה שילבה את זרועה בזרוע האמא של גולן, וכך הם הלכו לאט למרפאה, האמא נעזרה במקל הליכה.
הבדיקה ארכה כשעתיים, הן לא הספיקו לדבר מעבר למילות קשר סתמיות.
בסוף הבדיקה הזמינה תרצה מונית והן הגיעו לביתו של גולן.
"נהג תחכה קצת ואחר-כך תיקח בחורה זה לבית שלה," אמרה אמא של גולן.
"לא, אין צורך. אני אסתדר, אל תחכה," תרצה כבר החליטה לא לתת להזדמנות כזו לחמוק מהידיים.
הדירה הייתה 'שיכון', דירת קרקע במבנה דו-משפחתי, עם גינה מסביב.
תרצה עזרה לאמא לעלות את חמש המדרגות שהובילו למרפסת, שבקיר הצפוני שלה הייתה דלת הכניסה.
הן נכנסו לדירה: "תודה את יכולה להישאר קצת? אני כל הזמן לבד," פנתה האמא אל תרצה.
"בשמחה."
"את באמת ילדה טובה, כמו שמגיע לילד שלי," אמרה האמא.
האמא הזמינה אותה לאכול, הן אכלו יחד.
האמא כל הזמן נאנחה.
"את סובלת? כואב לך משהו?"
"או ילדה חמודה, אני כל החיים סובלת, מה שאני עברתי, אוי, אוי."
תרצה הבינה מהר שהאמא רוצה לדבר, היא התקרבה אליה לקחה יד אחת שלה בתוך שתי כפות ידיה והפנתה מבטה לעיני האמא.
עיני האמא הבריקו.
"את יודעת תרצה'לה, ילד, בן זה שלי, זה הכל מה נשאר לי, רק הוא. ועכשיו בצבא ונלחם כל הזמן, את מבינה זה?"
"אמא אל תדאגי" ניסתה תרצה להרגיע.
"איך לא דואגת, זה כל אחד אומרת לא דואגת, אבל אני, זה ילד שלי היה באש, באש" האמא דברה ומעיניה זלגו דמעות.
תרצה חיבקה את כתפי האמא ואמרה: "שומרים עליו, יש הרבה חיילים."
"מידאלע, איך אני יכולה להסביר, אתם לא מאמינים מה אני מספרת."
"אמא, אני מקשיבה, אני רוצה לשמוע," תרצה ליטפה את ראשה של האמא ברוך.
"בואי תשמעי מה אני אומרת לך.
זה היה במלחמה, את יודעת המלחמה עם הגרמנים. אנחנו היינו באוזבקיסטן. אנחנו, ילד זה שלי, לב שלי ואני גרנו בחצר עם אוזבקים. אחותי שלי גרה בחצר אחרת. לב שלי היה משחק עם ילדים אוזבקים. פעם אחת אני תופרת בבית בשביל לקבל קצת כסף, אני פתאום שומעת, אוי כמה זה כואב לי," עיני האמא מלאו דמעות וגופה החל לרעוד.
תרצה ניגשה לכיור ומלאה כוס במים והגישה לאמא.
אמא לגמה מעט, נגבה את עיניה ושאלה: "זה באמת, את רוצה לשמוע? אולי גולן שלי כועס אני מספרת?"
תרצה חזרה לחבק אותה: "הוא לא יכעס, גולן לא כועס, הוא טוב."
"אני יודעת הוא טוב, אבל כמה הוא סבל, אוי.
את לא תאמיני מה אני מספרת לך.
אז ככה אני יושבת בפנים ותופרת, פתאום אני שומעת צעקות נורא חזקות "מאמע'לה, ס'איז האייס, עס ברענט" זה בעברית: אמא'לה, זה חם, זה שורף.
אני עוזבת הכל רצה החוצה, מה אני רואה, הלוואי ואני עיוורת – בן שלי עומד עם הרגליים הקטנות שלו ועם הידיים הקטנות שלו בתוך זה, איך אומרים ערימה של את יודעת קקה של גמלים וקש, וזה אַש, את יודעת אַש זה מה חם אחרי קש שורף. אני חושבת אתם אומרים זה מה שנשרף גחלים. לב עומד שם וצועק והוא לבד. והידיים שלו והרגליים שלו אש, בוער.
ואני תופסת ילד שלי ומתחילה לרוץ, זה רחוק, אבל אני רצה. פתאום עובר איזה עגלה של אחד אוזבק, הוא רואה מה אני עושה והוא קורא לי לעלות עם ילד.
והוא מרביץ לסוסים שירוצו מהר. והסוסים כאילו מבינים והם רצים מהר מהר מהר להציל זה הילד לי.
לבית חולים בעיר, שם שלה קגן."
שקט. פניה של אמא הביעו כאב עמוק, הם היו שטופים בדמעות.
תרצה קמה, לקחה מגבת מטבח, הרטיבה אותה והעבירה אותה לאט וברגישות רבה על פני האמא.
"תודה, את באמת טובה. תרצה את חושבת שככה זה נגמר? לא.
בבית חולים לא רוצים לקבל ילד שרוף שלי, הם רוצים כסף.
מאיפה יש לי כסף? אני מורידה מהיד שעון זהב שאבא של ילד שלי השאיר לי ונותנת להם.
ואז שמו אותו בבית חולים.
וככה בן שלי שוכב שם הרבה שבועות. את יודעת זה לא כמו היום, אין תרופות, אין אנטיביוטיקה, כל הזמן מחליפים לו תחבושות. זה כואב, זה שורף והוא בוכה, הוא מבקש די, הוא צועק, צורח, הוא פוחד מכל דבר.
וככה גם אחות שלי וגם בת אחות שלי באו להחליף אותי וככה יום ולילה, והילד כואב, אוי מאיפה היה לו כוח, אני לא יודעת.
ואת לא תאמיני מה אני מספרת לך, ככה עובר שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע וילד בוכה, כואב לו.
ואת לא מאמינה מה אני אומרת, בוקר אחד ילד מפסיק לצעוק, לא בוכה, אפילו מחייך לפעמים.
ואת יודעת גם ה"פֶעלְצֶ'ער" זה כמו אח או חובש שלמד קצת מדיצינה, כי רופאים כמעט ולא היו, לא ידע איך להסביר זה מה קרה.
ילד בן שלוש שוכב ידיים שלו ורגליים שלו בתחבושת, יש לו כויות שעוד לא בריא, והוא בשקט.
תרצה את מאמינה מה מספרת לך?"
"כן, אמא, זה נורא כואב, אבל איזה ילד יפה וחזק יש לך עכשיו."
"כן, אבל הוא לא שומע אני. את יודעת אני ביקשתי שלא ללכת לצבא, או שיהיה פקיד. אבל לא, הוא צריך להציל את המדינה. אוי תרצה, מאש אני הוצאתי אותו ועכשיו הוא שוב באש. אוי שאלוהים, ואולי אבא שלו שבשמים שישמרו עליו."
תרצה לא דברה, היא רק חבקה את האמא הזו בחום.
"את טובה, תרצה, באמת, זה את יכולה ללכת, הלב שלי קצת יותר קל לי".
"אמא, אם זה לא מפריע לך, אני רוצה להישאר ולישון כאן הלילה".
"מפריע? לי? זה רק טוב אני לא יהיה לבד בלילה. אבל למה את צריכה להיות עם אישה זקנה?"
"כן, אני רוצה, אמא. אני רק מבקשת אם אפשר לטלפן."
"כן בבקשה, שם טלפון," היא כוונה אצבעה לעבר אחד משני חדרי השינה הקטנים, לפי המראה זה החדר של גולן.
תרצה טלפנה אל שָׂנִי: "שָׂנִי, אל תדאגי, אני לא חוזרת לישון הלילה."
"מה קרה?"
"אני אספר לך, אני בבית של גולן עם אמא שלו."
"אוהו, כבר?"
"לא, שָׂנִי. זה משהו אחר לגמרי. שמעתי המון דברים על גולן שלי שקשה להאמין."
"מה?"
"לא שָׂנִי, לא עכשיו, אבל את יודעת מה, בואי מחר לבסיס שלי ונוכל לדבר, וגם תראי סוף-סוף את גולן."
"בשמחה, אז איך?"
"באחת-עשרה אני אחכה לך בתחנת האוטובוס ליד הבסיס, תהיי אורחת שלי, לילה טוב."
"לילה טוב."

תרצה לקחה את שָׂנִי למשרדה והבטיחה לה שהיא תחזור מהר לדבר. שָׂנִי מצאה מספר ספרי שירה, התיישבה על הכסא והחלה לקרוא.
תרצה שמעה שגולן חזר כבר היא רצה מהר אל משרדו.
ממשרדו יצא מפקד היחידה: "תרצה, גולן שלנו פיקד הלילה על פעולה מאוד מורכבת. תשתדלי שינוח."
היא נכנסה, גולן קם, הוא נראה מאוד עייף, הם התחבקו, והתיישבו על שני כסאות קרובים.
"תודה שהסכמת לעזור, תרצה, תגידי איך היה?"
תרצה בחנה את כפות ידיו, היא הבחינה בצלקת מכווייה בגב כף ידו השמאלית, היא אף פעם לא ראתה זאת קודם. תרצה לטפה ברפרוף מרפא את הצלקת.
"אוי ואבוי לי, אמא סיפרה לך בוודאי על השריפה?"
"כן, אל תכעס על אמא, זה טוב שהיא סיפרה."
"כן תרצה, אבל היא מיד בוכה ממש מתייפחת."
"נכון."
"מתי יצאת מאמא?"
"לא יצאתי, זאת אומרת ישנתי במיטה שלך."
"תרצה, אני לא מאמין."
"מה, זה מפריע לך?"
"להיפך, אבל כל כך מהר? אני רואה שמצאתם שפה משותפת."
"כן," היא חבקה אותו והפנתה את מבטה אל עיניו.
"תגיד לי, זה נכון מה שסיפרה האמא שפתאום הפסקת לבכות?"
גולן שתק.
"גולן שלי?"
הוא התנשף בכבדות: "כן, אף אחד לא הבין, גם אני לא. אבל יש לי זיכרון מאוד מעניין בהקשר לכך."
"אני איתך, אני שומעת."
"גם אני לא ידעתי להסביר, יותר נכון לא יכולתי לנסח זאת במילים.
אני חלמתי, אני חוויתי.
זה בבית החולים, כשאני עדיין שרוף וכואב. בלילה אחד חלמתי או הזיתי, בחלום, בהזיה או בְּעֵרות, הדבר לא ברור, חשתי מגע מרחף-מלטף שנע מראשי ועד לֵבהונות רגליי. מגע עדין ורך.
אני ממש ריחפתי בתוך מגע שעטף אותי מכל הכוונים. עיני נפקחו, הכל היה מוצף באור לֵבן בוהק אבל רך, לא סונוורתי, עיני נשארו פעורות. לא ראיתי דבר פרט לאור שמכסה את העולם כולו ואני משייט בו לאט-לאט. עיני נעו לכל הכיוונים בתנועה רכה וחולמנית.
ואז עיני ראו: "מַיין הַארְץ (לֵב שלי), אוצר קטן, אל תדאג אני אתך".
לא שמעתי דבר, גם לא קראתי אותיות. אני, קשה להאמין, אני ראיתי את מה שנאמר.
רציתי לבטא משהו...
"לא, אל תתאמץ להבין, אל תענה." המשיך הנאמר להיראות ברכות, "היה שקט ורגוע, אני שומר עליך כל הזמן."
התעוררתי, שכבתי ליד האחרים, הייתה אפלה.
אבל אני חוויתי אור, אור בהיר ורך ששומר עלי ומרפא אותי.
כאבי פחתו, נרגעתי, נרדמתי בשקט.
בבוקר, אני לא מבין למה, אבל הדבר הראשון שאמרתי לאימי היה: "איך בין הַארְץ (אני לֵב)."
"כן, לְבאיב שלי (כך קראו לי אז)" ענתה האמא שלי "אתה הַארְץ (לֵב) של כולנו."
"לא, אני הַארְץ (לֵב)," חזרתי על המילים.
שהיתי בבית החולים עוד מספר שבועות, לאט-לאט החלמתי, אבל ביד שמאל ובכף רגל שמאל נותרו צלקות (לצד זה קראתי: 'הצד לא יפה').
מידי פעם חזרתי וביטאתי: "הַארְץ, אני הַארְץ", השומעים ייחסו זאת לטראומה שעברתי, וקוו שזה יעבור. אבל אני לא הרגשתי שעברתי טראומה, להיפך פתאום הפסקתי לפחד.
לאחר ההחלמה ייעצו בבית החולים לאמא שלי, להיזהר לא לדבר איתי על הטראומה שעברתי, ואם אפשר גם לא לתת לי להתקרב לערימה. "זה עלול לעורר בילד טראומה מחודשת, פחדים ותסביכים," כך אמרו המומחים מבית החולים.
אני, ברור לא שמעתי על כך, לא ידעתי על "הסכנה" הזאת.
אמא היקרה שלי ואני בן השלוש חזרנו לקולחוז. האמא לא ידעה איך היא תוכל להשגיח עלי כל הזמן, היא הייתה עסוקה בגרוד העולם למציאת שיירי מציאות לחיינו. היא פנתה למשפחה יהודית נוספת, שברחה מפולין, והתגוררה בחצר סמוכה וביקשה שבָּאשְׁע’לֶה שלהם בת השש תשחק אתי ותשגיח עלי.
בָּאשְׁע’לֶה הסכימה, גם אני לא התנגדתי.
בוקר אחד, כשלא שמו לב, יצאתי לחצר, הערימה החמה הייתה מונחת במקומה. לא הייתה נפש חיה. בעצם זה לא מדויק (זה נודע לי אחר-כך), כי הילדים שאיתם שיחקתי בעבר והם עודדו אותי להיכנס לערימה החמה, צפו בי מבעד לחרכי הדלתות והחלונות. הוריהם אסרו עליהם לצאת אלי, לאחר מה שקרה.
התקרבתי לערימה, בחנתי אותה היטב והתחלתי ללכת סביבה, תוך שאני אומר לעצמי, ממש כמו מנטרה "איך בין הַארְץ", "איך בין הַארְץ". הספקתי להשלים הקפה אחת ואז שמעתי: "לְבאיב, תיזהר אסור," (את זוכרת? כך קראו לי אז), בָּאשְׁע’לֶה, לקחה את ידי והכניסה אותי הביתה.
"למה אסור?" שאלתי.
בָּאשְׁע’לֶה שמעה משהו, אבל הבינה שאסור להתקרב, ובעיקר אסור לדבר.
אז היא שתקה.
כך חלפו חדשים אחדים עד לגמר המלחמה.
מספר חדשים לאחר מכן, הוסענו אני ואמא, ושאר הקרובים והיהודים האחרים, בעגלות לקגן. שם עלינו על רכבת שתובילנו למחנה פליטים בוינצהיים, גרמניה.
הנסיעה ארכה כשבוע.
אני חזרתי מידי פעם על המנטרה שלי "איך בין הַארְץ". אמי כבר התרגלה, אבל אז הבחינה שבין נוסעי הרכבת ישנו גם רֶבֶּ'ע, היא החליטה להיוועץ גם בו.
הַרֶבֶּ'ע, שמע בעניין רב את הסיפור על מה שאני ממלמל, ואורו פניו: "ממש יד אלוהים, וודאי, לא צריך לקרוא לילד לְבאיב אלא בלשון הקודש לֵב, ממש לֵב".
אבל גם הוא בעצם לא הבין מה קרה.
הסבירו לי שהַארְץ זה לֵב בלשון הקודש, ויקראו לי כעת לֵב, לא הבנתי בדיוק אבל לא התנגדתי.
במחנה הפליטים בוינצהיים התחלתי ללמוד ב'חדר' בגיל ארבע."
קולו נעצר, הוא השתעל פעם פעמיים והמשיך.
"את זוכרת שבָּאשְׁע’לֶה לקחה אותי מהג'יפ עם השוטר הגרמני? זו אותה בָּאשְׁע’לֶה ששמרה עלי באוזבקיסטן לאחר השריפה, אני לא יודע עליה כלום. עד היום אני לא יודע איפה בָּאשְׁע’לֶה."
היה שקט, תרצה, בעיניים דומעות, חיבקה אותו חזק חזק.
עברו דקות אחדות, סרן גולן ליטף את ראשה ואמר: "את יודעת, זו הפעם הראשונה שסיפרתי על-כך למישהו, אל תספרי לאף אחד, טוב?"
"טוב, טוב שסיפרת. גולן שלי מרגע שראיתי אותך הרגשתי שאתה נושא בתוכך המון."
"אוי תרצה, הייתי מעדיף זכרונות אחרים."
"זכרונות לא בוחרים, ותראה מהשמיים עזרו לך..." תרצה לא הבינה איך היא פתאום אומרת דבר כזה.
"טוב, תרצה אני אסע לנוח בבית ובערב אני אקח אותך אלינו, טוב?"
"כן אני אשמח," היא חתמה בנשיקה ויצאה לכוון משרדה.
סרן גולן שטף את פניו והתחיל לארגן את המפות ואת הסיכומים הראשוניים לפעולה הלילית.
הוא התקשר לרס"ר ושאל אם כל החיילים הלכו לנוח ואם הציוד מטופל כהלכה.
הרס"ר החל לפרט, לפתע הוא נעצר, שתק שנייה ואז צעק: "גולן, יש שריפה בחדר של סג"מ תרצה!"
סרן גולן דהר-טס בכיוון חדר קצינת החינוך.
גם חיילים ששמעו על כך רצו אחריו.
להבות אש עלו מהחדר, אבל קצינת החינוך עמדה בחוץ, היא הייתה חוורת ורועדת.
הוא נרגע מעט, ושאל: "את בסדר?"
"כן, זאת אומרת לא!" היא זעקה, "החברה שלי נשארה שם בחדר."
רב-סרן גולן נדרך, לא היסס ורץ ישר לתוך האש, החיילים ניסו לעצור אותו, הוא הפילם ונעלם בחדר.
כעבור דקה או שתיים אירע פיצוץ קל והקיר הדרומי של החדר נפל.
נשמעה חבטה עזה, לא היה ברור מה זה. הכל כוסה בעשן שחור.
מכוניות כיבוי הגיעו וגם אמבולנס.
כולם פחדו עדיין להתקרב מחשש לפיצוץ נוסף.
ואז כאילו נשמע קול מעבר לחדר "פה... פה..."
כולם רצו לצד הדרומי, שם הם נדהמו לראות את סרן גולן שוכב מחוץ לחדר על האדמה, בזרועותיו חבוקה בחורה לא מוכרת. שניהם התעלפו, שניהם היו שחורים מפיח ובגדיהם חרוכים מאוד.
החובשים המיומנים והרופא נתקו בזהירות רבה את הבחורה מסרן גולן, הניחו את שניהם על אלונקות, הכניסו כל אחד לאמבולנס ודהרו לבית החולים.
כשסרן גולן פקח את עיניו, כעבור כשש שעות, הוא ראה את אמו רועדת וחוורת כסיד, וחלק מחייליו עומדים המומים בשקט ליד מיטתו. רגלו הימנית הייתה חבושה, גם מצחו.
הוא היה מחובר לאינפוזיה שהזרימה לו נוזלים.
אמו נגעה ברעדה בלחיו, עיניה מלאו דמעות, היא לא דיברה.
סרן גולן נטל בידו הימנית את ידה וליטף אותה.
מהחדר השני הגיעה סג"מ תרצה, היא ליטפה את ראשו ואמרה: "גולן, יהיה בסדר, נכון?"
גולן השיב: "כן, תרצה בוודאי, אבל מה שלום החברה שלך?"
"יהיה בסדר אבל היא עוד לא התעוררה," אמרה תרצה.
סרן גולן נרדם שוב.
תרצה ניגשה אל האמא, חיבקה אותה, האמא בכתה, תרצה הרגיעה אותה.
בבוקר הוא התעורר, אמו ושני חיילים ישבו ליד מיטתו.
הרופא החליט לנתק אותו מהאינפוזיה. אחר כך עזרו לו לרדת וללכת לשירותים.
בדרך חזרה לחדרו הוא ראה בפרוזדור את תרצה רצה אליו.
היא חייכה: "יופי גולן, אתה תחלים מהר."
תרצה פנתה אל אמא ואמרה: "את רואה? הכל יהיה בסדר."
"כן אמא, אל תדאגי," השיב גולן ופנה אל תרצה "ותגידי מה שלום החברה שלך?".
"היא מתאוששת, לא כמוך, אבל היא כבר יכולה לחייך, היא מוסרת לך תודה," ענתה תרצה.
"היא הייתה רוצה להודות לך אישית, אפשר?" הוסיפה תרצה.
"בסדר," ענה גולן.
"יופי, אני אביא אותה, חכה בחדר האוכל," ענתה תרצה בשמחה.
כעבור מספר דקות, החלה תרצה להתקרב אל גולן כשהיא דוחפת עגלה בה ישבה שָׂנִי, החברה שלה, חבושה בשתי זרועותיה ובחזה.
כשעיני סרן גולן ושָׂנִי, החברה של תרצה, נפגשו, ראשי שניהם כאילו קפאו.
עיניהם נפערו, כל הסובבים הרגישו מתח באוויר.
האמא התחילה לרעוד.
העגלה התקרבה אל גולן, הוא לא העז לקום.
כשהם היו קרובים במרחק נגיעה, שָׂנִי זעקה-צרחה פתאום: "לֵב!!!"
גולן לא ענה, הוא הושיט את ידו, לקח בזהירות את ידה.
ככה ישבו כמה דקות, ידה בתוך ידו, מבט עיניהם הצטלב וברק של חלום מתגשם עבר.
ואז אמר גולן בשקט, כמעט בלחישה: "בָּאשְׁע’לֶה."
בָּאשְׁע’לֶה פרצה בבכי מטלטל, על לחיו של לֵב גולן זלגה דמעה גדולה.
"תרצה, זו בָּאשְׁע’לֶה," קולו רעד, עיניו שטו הלוך ושוב, בין בָּאשְׁע’לֶה לתרצה, בתוך שני אגמי דמעות.
"תרצה, אני לא מאמינה, זה לב" היא הפנתה ראשה לגולן. ידה הימנית ריחפה, נגעה לא נגעה בזרועו ולחשה: "לב... לב... לב".
האמא הייתה המומה, מעיניה זלגו דמעות אבל היא לא הצליחה לבטא מילה.
היה שקט. כולם חשו שקורה משהו לא רגיל.
תרצה הבינה הכל, היא התיישבה לידם ולקחה ביד אחת את ידה של שָׂנִי-בָּאשְׁע’לֶה וביד השנייה את ידו של גולן.
כל אחד מהשלושה עבר בעיניו על פני שני האחרים.
בָּאשְׁע’לֶה אמצה יד של גולן ויד של תרצה לליבה ואמרה בשקט כשמבטה עובר מגולן לתרצה ומתרצה לגולן: "תרצה, לב, אתם, זאת אומרת אני לא אוותר. אני אהיה השושבינה המרכזית בחתונה שלכם."