תשוקה מהולה בטעם של סיגריות

נראה לי שפירסמתי פה פעם את הסיפור הזה ..אבל למרות שעשיתי חיפוש לא מצאתי אותו.
סיפור דיי ישן שלי. גם הוא סיפור קצר.

קיבלתי כמה בקשות להעלות אותו שוב.. אז מקווה שתהנו (:






תשוקה מהולה בטעם של סיגריות




תמיד כשהייתי מסתכלת עליו, הייתי מבינה מה משמעות המילה הכל כך גדולה הזאת שאנשים רודפים אחריה כל חייהם .
הוא לא היה מושלם, כמו באגדות, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות וגוף מלא בריבועים עד לאף - אבל הוא היה מושלם בשבילי.
כל פעם שהייתי מסתכלת עליו הלב שלי היה טובע .. העיניים שלי היו מתמלאות בניצוץ המיוחד ששייך רק לו.
יכולתי להביט עליו שעות, לשקוע בו, לדמיין אותנו בכל מקום אפשרי ביחד,
אבל יכולתי רק להביט עליו, מרחוק
אח, אהבה.



"כפרה את באה אל יוסי אחרי בית ספר?" שאל אותי ערן, והדביק לי נשיקה בפה
"לא יודעת, נראה" עניתי ביובש והתקדמתי ליד שאר הבנות שישבו בשולחנות הקפיטריה.
המקום שלי היה מובטח שם, אף אחד לא ישב בו, כל הבנות תמיד היו מביטות בי בהערצה שכבר הייתה יוצאת לי מכל החורים בגוף.
"מותק, תבואי ערן מחכה לך" ערן דיבר על עצמו בגוף שלישי, כמו שתמיד היה עושה, זה שיגע אותי
"ערן" תקעתי בו מבט נאצה "אמרתי שנראה"
"כפרה על הילדה העצבנית של אבא, מת עלך" ליטף את שערי ברשלנות והדביק לי נשיקה רטובה על השיער
"אוח" סיננתי שהוא הלך "נדבקה התולעת"
כולן חייכו אליי את החיוכים המזוייפים שלהן, הבטתי לעבר אן "בואי לידי" ביקשתי והמקומות התחלפו בקצב.
אהבתי את אן, היא הייתה שלי ואני הייתי שלה, מעין חברות כאלה שלא עומדות במבחן הזמן. ככה אהבתי להיות.
"היי מותק" היא נתנה לי נשיקה רטובה על הלחי "מה חדש?"
"הלוואי והיה חדש במקום המחורבן הזה" נשענתי לאחור, כולן כבר היו עסוקות בשלהן
"היי ילדה, איפה האופטימיות שלך?"
"הלכה ביחד עם הנשיקה הרטובה של החבר המדהים שלי" זרקתי בציניות
"חח ערן? הוא משהו"
"משהו משהו" צחקתי
"הוא קצת ערס, אבל הוא לא נראה רע.. את חייבת להודות"
"כן כן, הוא בסדר"
"מה? מה קורה איתך ?"
"אוף אן, נמאס לי כבר להיות עם הגורילה הזאת" היא הביטה בי בהבנה "בא לי לחיות קצת"
"אני מבינה שלא כל כך אפשר עם האיום שהוא מביא איתו לכל מקום, קלטת שהוא לא נותן לאף בן להתקרב אלייך?"
"חה , מה את אומרת קולמבוס"
"למה קולמבוס?"
"כי גילית לי את אמריקה " אן הביטה בי , ופלטה אנחה של צחוק מאולץ לאוויר
"חה, מה את אומרת קטורזה"
חייכתי אליה
"התגעגעתי לחיוך שלך יא קופה"
"גם אני התגעגעתי אליו אן" התוודתי.

מהרגע שערן שם עליי עין, היה ברור לכולם שמהיום יש עליי שלט 'שמירת מרחק לפחות קילומטר וחצי' .
לא רציתי אותו, אבל הוא כמו עלוקה נדבק לי לנשמה , עד שהסכמתי.
הוא אהב אותי, וגם נהנה להגיד שהוא עם הכוסית של השכבה, ואני סתם רציתי מישהו לידי.. אפילו אם זה כרוך בנשיקות דביקות במקומות לא רצויים, תרתי משמע.

"את מסתירה ממני משהו" שמעתי את קולה של אן ,
"כמו מה?" עניתי מסיטה את מבטי מהראל, ששיחק כדורסל עם שאר החברים שלו
"אני לא יודעת מה" אמרה אן וטיפסה על החומה, מתיישבת לידי
שתקתי, שוב הבטתי בהראל מכדרר את הכדור. הוא אחז אותו בידו, התקדם שני צעדים , ושב לכדרר אותו. עבר שחקן אחד, עבר גם את השני, קפץ אל הסל והכניס את הכדור.
"יש!" פלטתי צעקה והעפתי את הידיים לאוויר
אן הביטה בי וחייכה אליי "הבנתי הכל"
"מה הבנת?" הבטתי אל תוך עיניה הכחולות, מחזירה את ידיי אל צידי גופי
"שום דבר דארלינג, שום כלום" יכולתי לשמוע את גלגלי המוח שלה בפעולה "היום אצלי בשבע וחצי" היא אמרה אחרי דקה של שקט
"לא יכולה, הגורילה רצה לבוא"
"זרקי לו בננה ותעיפי אותו מהשדה ראיה שלך לכל הערב היום"
"אפשר לקבל הסברים?"
"144"
"מצחיקה שלי" הבטתי בהראל עולה במדרגות האמפי של התיכון, גופו שטוף זיעה והחולצה הלבנה תלויה לו על הכתף. מבטו נתקע בי, לא יכולתי לנשום אפילו.
"אני חייבת לרוץ, ב7 וחצי" היא אמרה והתקדמה בריצה אל עבר דלת הכניסה של התיכון
"מה את מתכננת?" קראתי לעברה
"רצית לעשות חיים, לא?" היא קרצה אליי "מתה עלך" צעקה ונעלמה



"היי בובה" פתחתי את הדלת, לא האמנתי שהוא בא
"היי מותק" חייכתי אליו "כנס"
"לא ראיתי אותך כל היום" הוא אמר והרים אותי באוויר, מחזיק אותי בין ידיו החסונות, גורילה או לא גורילה- הוא גרם לי להרגיש נאהבת.
"משוגע אחד תוריד אותי, שלא תקבל קילה" צחקתי
"איזה קילה נשמה, את שוקלת כמו נוצה" שפתיו נצמדו אל שפתיי, לשונו התערבבה בתוך פי, זרמתי איתו.
בקלות הוא הניח אותי על המיטה הגדולה שלי, מכוסה במצעי סאטן האדומים. הוא הביט בי דקות ארוכות והסיט קבוצת שיער מפניי.
"אני אוהב להיות איתך" הרגשתי אותו מדבר אליי מהרגש
"כן?" חייכתי אליו
"בטח כפרה, ערן מת עלך" שוב גוף שלישי, שוב שגיאות בדיבור, הלך כל הרגש.
"ערני.. טוב שבאת עכשיו , עשית לי הפתעה" ליטפתי את פניו, לא מגיעה לו אחת כמוני.
"ידעתי שאת אוהבת הפתעות, אז באתי נשמה שלי" העיניים שלו סקרו את גופי הלוך ושוב
"כן.. אני גם לא יכולה להפגש בערב"
"מה?" הוא קפא, שוב התקפי זעם
"ערן, אל תתחיל" הבטתי בו בטוחה "אני הולכת לאן"
"מה יש לך לחפש אצלה?"
"חברה שלי.. אני הולכת אליה"
"ומה איתי?"
"הכל בסדר גמור איתך"
"בר, אל תתחילי עם התשובות היעני חכמות שלך"
"די כבר ערן.. מותר לי גם לחיות , לא?"
"מי אמר לך שלא? רק תחיי איתי" הוא מעך אותי בין זרועותיו
"די קוקי" התחנפתי, ידעתי שהוא אוהב את זה "תן לי לצאת עם אן היום, מבטיחה שנהיה ביחד מחר" אמרתי בקול מתפנק, מלטפת את השרירים שלו
"אח את מטרפת את ערן" הוא צעק, נשכב מעליי "אני מת עלך בר"
"עלייך ערן " תיקנתי אותו, הוא רק הביט בי
"בטח שעלך יפה שלי, זה מה שאמרתי" הוא לא הבין מה כוונתי
"לא, עלייך- ככה אומרים" חזרתי "לא אומרים עלך"
"אני מת עלך ועלייך וגם עליהם" הוא אמר והתחיל לנשק את החזה שלי
"חח משוגע אחד" צחקתי , נהנית מהדגדוגים לשם שינוי
"משוגע עלך מאמי" הוא אמר , הבטתי בו "משוגע עלייך" הוא תיקן, חייכתי אליו "מרוצה?" הוא שאל
"מבסוטה" אמרתי במבטא השלוחי שאימצתי לעצמי, והפכתי אותו על הגב
גורילה או לא גורילה, בידיים שלי הוא כמו חתלתול קטן.



ב7 ורבע כבר הייתי מוכנה
"בר?"
"כן?"
"את מוכנה? אני באה לאסוף אותך" אן נשמעה לי מהוססת
"לא צריך, אמא משאירה לי את האוטו" אמרתי, מורחת על שפתיי גלוס שקוף
"אנחנו הולכות לשתות" היא הודיעה
"אז.. לבוא ברגל?"
"לא, אני שולחת מישהו לאסוף אותך, צאי החוצה"

עמדתי בחוץ
כבר אפשר היה להרגיש את החורף מדגדג באף, אפילו שהשעה הייתה רק 7 וחצי, היה נראה כאילו אמצע הלילה
המושב הואר בפנסי הרחוב, וזמזום הצרצרים חדר אל אוזניי
כמה זמן לא נהניתי מהשקט.

שמעתי מוזיקה הולכת ומתקרבת .. אוטו נוסע .. זה היה האוטו של אן, זיהיתי לפי הרעש הכבד שמשמיע אוטו עם הילוכים,
הוא נעצר לידי
פתחתי את הדלת "טוב שהגעת, כבר קפאו לי הפטמות"
התיישבתי, ניגשתי לנשק את אן, ונתקלתי בפניו של הראל
"היי" אמרתי מופתעת, לוקחת 7 צעדים אחורה "איפה אן?"
"ממ. אני לא רואה אותה כאן" הוא חייך, אהבתי גם את החיוך שלו
חגרתי חגורת בטיחות, הוא רק הביט בי. לא ידעתי איפה להניח את עצמי, רק ניסיתי לנשום באופן רציף, הבטתי קדימה אל עבר הדרך "לא נוסעים?" חייכתי חיוך מתנשא
"חולצה יפה יש לך" בחן אותי והעביר והחל לנסוע אחורה
"יש לך יציאה לאן גם מסוף הרחוב שלי" התעלמתי לגמרי מהמחמאה שלו "סע ישר"
"אני לא מקבל הוראות מבחורה" הוא חייך
"אה לא?" העזתי להביט בו, הפעם הוא לא הביט בי
"לא" ענה בפשטות והחל לנסוע ישר
"בסופו של דבר אתה מחונך" עניתי מרוצה
"מאיפה שאני בא, נהוג להגיד תודה על מחמאה" הוא לא עזב
"תודה" זרקתי ביובש
"בבקשה"
"שמאלה או ימינה?" שאל אחרי 2 דקות נסיעה
"ימינה ואז ישר" אמרתי מתעסקת עם התיק שלי כדי להוציא את הפלאפון שצלצל
הראל זמזם את מנגינת השיר "הלו?"
"חיים שלי" שמעתי את ערן
"היי קוקי" נשענתי לאחור
"איפה את נשמה ?"
"אני בדרך לאן ערן, אני ידבר איתך בבוקר"
"טוב כפרה, בלי שטויות אה?"
"ערן.. תפסיק"
"הספקתי הפסקתי , אני פשוט דואג נשמה זה הכל"
"תפסיק לדאוג לי, אני כבר ילדה גדולה"
"גדולה וכוסית" הוא הוסיף, כל כך ערס
"מה שתגיד" דיקלמתי, שמה לב שהראל מביט בי ולא על הכביש, הוא ממשיך שמאלה במקום ישר, "אין כניסה כאן!!" צעקתי אליו
הוא נבהל, סובב את ההגה ובלם חזק.
האוטו נכבה
"מה קרה בר? הכל בסדר נשמה?" ערן נשמע חזק מהרגיל
"הכל טוב קוקי.. נדבר ביי" עניתי וסגרתי , מביטה בהראל

"אתה טיפש או מה?" צרחתי עליו
"את אמרת לי שמאלה" הוא היה כל כך רגוע, זה הטריף אותי
יצאתי מהאוטו "אני אמרתי שמאלה?" ראיתי אותו יוצא אחריי, מתבונן על הרכב
"יש לך מזל שאין שום נזק" שילבתי את ידיי "נסה להתניע"
"אל תתני לי הוראות, אני לא עוד חייל שלך" אמר ונכנס לרכב
"סליחה?" הצצתי מהחלון, מביטה בו מנסה להתניע- ללא הצלחה
הוא אפילו לא הביט בי , התיישבתי על הדשא ליד המכונית.
כעבור כמה נסיונות התנעה שעלו בתוהו, הוא יצא אליי, התיישב לידי
"מה נעשה ?" הוא שאל, לא הבטתי בו. "יש לך סיגריה?" שוב הקול שלו.
פתחתי את התיק באיטיות, הוצאתי אחת, ונתתי לו
"מצית?" הוא שאל שוב
"כוס קפה לא בא לך?" הבטתי בו במבט הכי כועס שלי , נראה לו הוא מדבר עם יוסי מהקיוסק
"האמת.. בא לי" הוא חייך, הושטתי לו את המצת, הוא הדליק את הסיגריה
הוא נשם את האוויר לראותיו, ונשף החוצה
שפתיו התכווצו בצורה מושלמת , ושערו נחת בקלילות על פניו- לא יכולתי להפסיק להביט בו
כל הכעס נעלם לי, הוצאתי סיגריה
"אני שונאת שמדברים אליי ככה" קירבתי את הסיגריה לשפתיי, מציתה אותה
"ככה איך?" הוא הפנה את ראשו אליי
"אל תשחק לי אותה" הוצאתי עשן מפי
"לא אמרתי שום דבר שהוא לא נכון גברת פרינססה"
"איך אתה מעיז לדבר עליי בכלל? אתה לא יודע עליי כלום" סובבתי את ראשי, תחושה של כעס בעבעה לי בפנים
"אני יודע עלייך הכל , קוקי" הוא זרק לעברי בציניות
"היית רוצה" גיחכתי
הוא צחק
"מה אתה כבר חושב שאתה יודע עליי?"
"את מפונקת, כעסנית, שתלטנית, חושבת שכולם החיילים שלך ושכולם רוקדים לפי צליל החליל שלך, יש לך את השומר ראש, סליחה, את החבר הכי מבוקש בשכבה , ולא רק ע"י הבנות, את בטוח יודעת למה אני מתכוון"
"כדאי שתסתום את הפה שלך לפני שתדבר על ערן" הרגשתי צורך להגן עליו
"למה? זה ידוע שהוא היה העבריין המזיין מספר אחת במושב, לפני שגברת פרינססה הגיעה וחינכה אותו"
"לא חינכתי אותו ולא שום דבר, קוראים לזה זוגיות.. אהבה" בטח אני מסבירה לו על אהבה , איזה אהבה יש לי כלפי ערן?
"אחלה זוגיות" הוא לקח עוד שאכטה
"איך אתה כל כך בטוח בעצמך?"
"זה פשוט מאוד, לא קשה לקרוא אחת זולה כמוך" הוא זרק לעברי בזלזול
הייתי בשוק, הידיים שלי קפאו והלב שלי נדם
רק רציתי לברוח משם
קמתי , והתחלתי לצעוד, דמעות החלו להרטיב את פניי "לא מאמינה שאני בוכה בגלל האפס הזה" סיננתי לעצמי בשקט, פגועה כל כך מהמילים ששמעתי כרגע
אני, זולה? איך הוא מעיז בכלל?
הוא לא מכיר אותי אפילו.
"חכי רגע " שמעתי את קולו, לא חשבתי אפילו על האפשרות לעצור "חכי.. בר חכיי" הוא צעק, צעדיו נשמעו קרוב יותר "תעצרי, בבקשה " הצעדים המתונים הפכו לריצה, בלי שהספקתי לחשוב התחלתי גם לרוץ
עליתי על הדשא, רצתי במעלה הגבעה , הכרתי את המושב כמו את כף היד שלי, ידעתי שככה אני אגיע יותר מהר הביתה.
"בר, תפסיקי לרוץ" הוא קרא אליי , המשכתי לעלות, עד שהרגשתי אותו תופס את הידיים שלי. הוא משך אותי אליו ושנינו נפלנו על הדשא
"מה אתה רוצה ממני?" התנשפתי, לא יכולתי להסתכל עליו
"אני מצטער בר.. לא התכוונתי ל.."
"אתה לא מבין שלא אכפת לי ממך? רד ממני" ניסיתי להעיף אותו מעליי
הוא היה אדיש כהרגלו, והחל למחות בעזרת אצבעותיו החמות את הדמעות מפניי. צמרמורת עברה בגופי.
אהבתי ושנאתי באותה נשימה. הרגשתי שהגוף שלי עומד להקרע מבלבול.
"אז למה את בוכה אם לא אכפת לך ממני?" הוא המשיך ללטף את פניי
"ממה נראה לך שאני עשויה? מאבן?" לחשתי אבל רציתי לצרוח "עזוב, פשוט תעזוב אותי הראל" כבר הפסקתי להתנגד, לא היה לי כוח
"את רוצה שאני אעזוב אותך?" הוא שאל. התעלמתי מהשאלה שלו.
"את כל כך יפה בר" הוא ליטף את השיער שלי
"תגיד לי מה עשיתי לך? מה אתה רוצה ממני?" דמעות המשיכו לרדת מעיניי, הראל כבר עזב את אחיזתו החזקה בידיים שלי
"אני מאוהב בך טיפשה" הוא הוריד את ראשו וקם מעליי
"יש לך דרך מאוד מוזרה להראות את זה " קמתי, סידרתי את בגדיי והתחלתי לעלות במעלה הגבעה, נזכרת במילותיו, הוא לא באמת התכוון לזה
"בר.. חכי" הוא לחש. נעצרתי.
הרגשתי את הידיים שלו עוטפות את המותניים שלי, הסתובבתי אליו.
אפו נגע באפי, וריח הבושם שלו אפף את חושיי. הרגשת שלמות, כזאת שקיוויתי לחוש זה זמן רב.
"הראל" פתחתי את הפה "מה אנחנו עושים?" לחשתי אליו
"אני לא יודע בר, אני פשוט לא יודע"
הוא הביט בי בעיניים הכל כך חכמות שלו, ליטף את היד שלי, חיכך את אפי באפו, העביר את שפתיו ברפרוף על שפתיי.
הראשים שלנו נעו, מתחכחים זה בזה בתיאום צרוף בהנאה , בכמיהה, בבלבול
באהבה.
"אני אוהב אותך בר" הוא אמר ושפתיו נגעו בשפתיי כשדיבר
חייכתי אליו
"כל הסצנה הזאת לא נשמעת לך לקוחה מאיזה טלנובלה?" הבטתי בו
"טלנובלה של החיים שלי" הוא לא הסיר את מבטו ממני, ממשיך לחכך את ראשו בפניי, בשפתיי, ידיו אוחזות בידי. כבר לא היה לי קר. "מלכת השכבה עם מלך הפריקים" הוא אמר וצחק, צחוקו הדביק אותי וצחקתי גם
הבטתי בו, שוב הרגשתי את החמימות שמתפשטת בגוף, את הצמרמורות הנעימות, את הניצוץ שבעיניי. שלחתי אליו את ידי, מלטפת את פניו. הוא עצם את עיניו, מתענג על מגע כף ידי "כמה חיכיתי לרגע הזה" הוא אמר ופקח את עיניו, נרתע לאחור "אני מצטער" הוא לחש
"גם אני" השלמתי עם המציאות "אני לא יכולה לעשות את זה לערן"
"ואני לא יכול לעשות את זה ללירון" הוא פלט בשקט, הבטתי בו.
"לירון?" שאלתי וזעם תקף אותי
"לירון" הוא ענה "לא ידעת?"
לא יכולתי לצאת מפגרת. היא חברה טובה שלי, מסתובבת בחבורת הבנות שמקיפה אותי "בטח שידעתי"
"טוב אז"
"טוב אז"
"דברי"
"דבר"
צחקנו שנינו, ישבנו ביחד על הדשא, כבר נהיה קר.
"מה נגיד לאן?" הבטתי ברצפת האספלט המחוספסת, ראשי נקי ממחשבות
"שבגלל שדיברת עם ערן, פיספסתי את הפנייה, קוקי" שוב הוא מזלזל בי
חייכתי חיוך צבוע, הוא לא ישבור אותי שוב "סיגריה?" הצעתי
הוא הנהן, לקח סיגריה. דחפתי עוד אחת לפי
"את מעשנת הרבה ?" הוא שאל, מדליק את הסיגריה
"רק כשאני לחוצה.. או עסוקה במלא מחשבות"
"אני מלחיץ אותך?" אמר, חיוך נפרש על פניו, מוציא את דבריי מהקשרם
"אתה חושב שאתה מלחיץ אותי?" הייתי קפואה. בפנים בערתי
"כן"
"אז אתה טועה" שאפתי
"וואלה" חייך אליי, עשן יוצא מבעד לשיניו
"וואלה" נושפת. מביטה בו.
"אני לא יכול להתאפק. מצטער" הוא הביט בי
"מה?" הרחקתי את הסיגריה מפי, מרגישה את שפתיו נפגשות עם שפתיי
מתאחדות בצורה מושלמת, שפתיו מצצו בתאווה את שפתי התחתונה, לשוני התמכרה לטעם המשכר של פיו, תשוקה מהולה בריח סיגריות.
נצמדתי אל גופו, הדם בער בי , הרגשתי שמגע ידו זה מה ששולט בי כרגע. כבר לא היה לי קר.
ידו נכנסה מתחת לחולצתי, ליטפה את גבי. הנשיקות נעשו יותר ויותר תשוקתיות, מלאות ברצון לעוד.
"אני מצטערת" שפתיי לא עזבו את שפתיו "לא התכוונתי שזה ייצא ככה" ידיי נכנסו אל תוך המכנס הרופף שלו, הגוף שלו בער.
"לא, זה אני שצריך להצטער" הוא אמר, נצמד אליי יותר, מרגישה את החשק שלו מתחכך בי "אין מישהי בעולם שמטריפה אותי יותר ממך בר"
"באמת?" הפסקתי הכל. הבטתי בו, מתנשפת
"אני מצטער שאני נופל עלייך ככה"
"אתה לא נופל, אני..." הוא קטע אותי בנשיקה
"את מה?" חייך אליי
"אני .. אוהבת אותך" חייכתי חזרה
"מלכת השכבה נמשכת לפריק? את קולטת איזה זעזוע זה?" אמר בלחש, מעביר את ידו על גופי בצורה שכל כך אהבתי. לא יכולתי לזוז.
"תפסיק כבר לקרוא לי מלכה הראל, אני לא"
"את המלכה.. שלי"
"איכ' קיטשיות" צחקתי עליו, מעבירה את ידי על שפתיו, יורדת אל החזה שלו, מלטפת את הבטן. יכולתי להרגיש את הצמרמורת שעוברת בגוף שלו.
"את משגעת אותי" ראשו נשמט לאחור "את גורמת לי להרגיש כל כך קטן בין הידיים שלך" יכולתי לשמוע אותו מדבר לנצח.
"הראל, לא יהיה לטלנבולה שלנו הפי אנד, נכון?" השענתי את ראשי על החזה שלו, מניחה לו ללטף את שיערי
הוא רק נשם ברכות "לצערי לא, אנחנו יותר מדיי שונים"
הרמתי את ראשי "נלך?"
"נלך" הוא הסכים והתרומם מהדשא, מרים אותי על הידיים
צחקתי "משוגע .. תוריד אותי"
הוא רק חייך "כואב לי לדעת שלא תיהיי שלי" הוא הניח אותי במושב שליד הנהג והתיישב על ברכיו
"אנחנו נתגבר" אמרתי ובתוכי ידעתי שהתחושה איתו היא משהו מיוחד. שלא יהיה יותר.
"כן אה.." הוא נישק אותי שוב, בהפתעה. מחבר בשנית את שפתיו אל שפתיי בצורה שלא מאפשרת לי לחשוב. אם רק הכל היה אחרת .
הפסקנו כשנגמר כבר האוויר, הוא הגיע אל מושב הנהג, מצליח להתניע את האוטו בפעם הראשונה שניסה .
"מה..? איך עשית את זה?" מופתעת מהמהירות שבה האוטו התאושש
הוא אפילו לא הביט בי, רק חייך ונסע.


"תודה לך" הוא אמר כשהתחלתי לעלות במדרגות שמובילות לבניין שלי
"תודה לך, על ערב מדהים" עניתי, דמעות בצבצו בעיניי

ממחר חוזרים לשגרה, חוזרים לערן, חוזרים להערצה המדומה. למבטים הגנובים, לניצוץ שיהיה לי כשאביט רק בו, ולכמיהה לתשוקה שונה, אחרת, אמיתית. יותר אמיתית מכל מה שהיה לי עד היום.

"בר, אולי בכל זאת?" הוא יצא מהמכונית, מטפס במדרגות, נעמד במדרגה מתחתיי "את כל כך אמיתית לי, אני לא מוכן לוותר"
"די הראל. זה לא יילך" נישקתי את שפתיו ברכות, פעם אחרונה ודי.
"תזכרי אותי?" הוא לחש, שוב העיניים הכל כך חכמות שלו
"לנצח" הבטחתי "ואתה?"
"נשבע"
"אז, ביי מלך הפריקים" חייכתי, מתרחקת
"ביי מלכת השכבה" הוא שלח לי נשיקה באוויר, ונעלם במורד המדרגות
הרשיתי לעצמי לשחרר את הדמעות רק כששמעתי את רעש המכונית הולך ומתרחק.
יושבת ליד דלת הכניסה , בחושך המוחלט, ומלטפת את שפתיי, טועמת את טעם דמעות ההחמצה המתערבבות עם זכרון לילה בלתי נשכח.
תשוקה מהולה בטעם של סיגריות .











אוהבת המון