מסיבת הפתעה

"דוד, הבשר כבר מוכן? הילד צריך להגיע."
"אז בואי שימי שד."
"דוד! מה יש לך?! הקטנים בבית!"
"מה, אמרתי שתבואי תשימי יד, איפה הנחת את הבצל המטוגן?"
"יופי דוד, אתה כבר בן 50 ועדיין יש לך את אותן בדיחות הקרש."
דוד חייך כשאשתו רטנה בצד. מתקרבת לשנת היובל שלה, ועדיין סקסית. לא פעם לקח לעצמו שעת הפסקה מהעבודה באמצע היום, הגיע אליה למשרד ופשוט גרר אותה לחפוז קצר. נורית היתה רוטנת כלפי חוץ בכל פעם שהיה שולח לה הודעה שתרד לחניה, או שתבוא "לדקה הביתה לעזור לו לחפש משהו", אך היא אהבה את החוצפה שלו. הוא הזכיר לה את ימיהם כצעירים פרועים על מדשאות אוניברסיטת תל אביב. "ובחדר הצילום, ובמעבדת הכימיה", חייכה לעצמה.

"נוריתי, אני צריך את הרוטב, הוא מוכן? את יודעת שהילד אוהב את הרוטב שלך, אחרת הוא לא נוגע בבשר", צעק. אחר הוסיף בשקט "ואת יודעת שגם אני אוהב את הרוטב שלך, וגם את הבשר", וקרץ לה.
"אני אפילו לא אגיב הפעם. וברור שהרוטב מוכן, לא ראיתי את ניר כבר חודשיים, עם הכוננות בגזרה והחברה החדשה שעוד לא טרח להכיר לנו, אתה חושב שלא אכין לו את הרוטב? באמת טוב שהוא נזכר שיש לו אמא ואבא", רטנה בחיוך.
"אל תדאגי, את יודעת שהוא תמיד היה קצת חולמני ומעופף. האמיני לי, לעיתים אני לא ממש מעכל איך הוא קצין בצה"ל."
"במיוחד עם ההורים שלו, ג'ובניק ופקידה בקריה. מעניין מאיפה קיבל את הרעל. בטוח שלא מאיתנו."
"לא יודע, תמיד חשדתי שאת מסתובבת יותר מדי עם הבחור ההוא בפקולטה, זה ששרת בצנחנים. אולי ממנו", גיחך.

"דוד! אולי מספיק, הקטנים בחדר והחברים שלו בסלון. הם לא צריכים לדעת כמה שהאבא של ניר סוטה מין!"
"אל תשחקי אותה. את אוהבת את זה, שובבה."
נורית חייכה. "כמה זמן יש לנו עד שניר יגיע?" שאלה, "אולי יש לנו כמה דקות ללכת לחדר ו...לחפש משהו?"
ברק ניצת בעיניו של דוד, כשנורית לכאורה התכופפה למגירה לחפש מזלג והפנתה את ישבנה כלפיו. הוא הלך אליה במהירות וחפן את הג'ינס השחור שהתריס מולו.

"את. חדר. עכשיו", ציווה ברצינות מעושה, תוך שנורית כבר החלה לענטז לכיוון חדר השינה.

"אבא, אמא, הטויוטה בחנייה, ניר הגיע", צעק רוני מהמרפסת.

דוד סינן קללה חרישית כשקם וסידר את החולצה במכנס שוב. נורית צחקקה. "בלילה דוד, בלילה". "הו, חכי חכי מה יהיה לך בלילה."

"כולם להיות בשקט", לחש דוד וכיבה את האור.

דפיקות נשמעו כשדוד צעד לדלת בעליצות ופתח אותה לרווחה.

"ה-פ-ת-ע-ה", צעקו כולם.

שלושת הקצינים נבהלו כששמעו את הברכה הלבבית הרמה. הבכיר מביניהם כחכח בגרונו.
"משפחת מנשה? אני רב סרן יוסי ארז מקצין העיר. אני יכול להיכנס?"






לקוח ממקושרים .