*+*+מאחורי הסורגים*+*+

היי מה נישמעע?😊
אני יודעת שאני נטשתי לדיי הרבה זמן אבל אין לי זמן רק בסופשבוע
מצאתי לי שעה דיי מוזרהלכתוב סיפור חדש והאמת לא כ"כ מרוצה ממנו
אבל בכל זאת אשמח לתגובות וביקורת😊

קריאה מהנה

מאחורי הסורגים...

כשהיא הסתובבה היא לא קלטה את עיניו העצובות, המסכנות והאדומות שבקצותיהם עמדו דמעות קשות, עוקבות אחריה במבט מתחנן.
כשהיא הסתובבה עיניה לא פגשו בעיניו, ועולמם לא התנגש ולא יתנגש אף פעם. משהו בינהם לא יוצר ואף אחד מהם לא ידע על גורלו של האחר.
דנה הביטה מבעד לחלון שעליו התקינו סורגים מלוכלכים מלאי חולדה צהובה.היא לא חששה להרים את ידיה אל הסורגים, להטמין את לחייה בין שני החריצים הנוקשים והקרים, ולהביט בתהייה מוזרה על העולם שעבר מול עיניה, בוחנת את התנהגותם של כל אחד מהאנשים הזרים הללו, אנשים שלא תוכל להכיר לעולם.
לנגד עיניה הופיע האיש ההוא, ששמו לא תדע לעולם, גילו היה כגיל סבא זקן, ובגדיו היו קרועים ומלוכלכים והוא פושט את ידיו לעבר כל אחד. עיניה עברו מימנו אל הנערה שעברה לידו- נערה שגם שמה לא יהדהד במוחה אף פעם- שהג'ינס הנקי והגופייה הורודה הידקו את גופה היטב והראו את כל מה שיש לה להראות. ולמרות שלא הכירה, ידעה דנה שהנערה אמידה למדי, כאילו הייתה ילדה של אבא {או אמא}, והיא עברה ליד האיש הזקן מבלי לשים לב לקיומו. ואז, הסתובבה, להפתעתה של דנה, והעמידה פנים שלא ראתה אותו כשחיוכה הסנובי דווקא מראה ההפך, ואז הסתובבה חזרה.
פניו של האיש הזקן לא השתנו, אלא נעשו זקנות יותר ועצובות יותר ממקודם. הפנים הללו נחקקו במוחה של דנה שהביטה במעט שנאה בנערה, וליבה הרהר על החוצפה האדירה של הנערה החסרת ניסיון בחיים, שמתעלמת מהאיש הזקן שיכול בקלות לגלם את תפקיד סבה?! ומה היה קורה אם המצב היה הפוך?! האם היה מתעלם ממנה גם? דנה בחרה לחשוב שלא. אבל ידעה שדרכו של העולם היה מפריך את תשובתה אם יכול היה . ולרגע נעצב ליבה על הדרך המזוויעה הזו, וחשבה שאם יכלה לצאת מביתה הייתה עושה הכל כדי שזה ישתנה.
כשאלו המשיכו בדרכם, הרחק מאותו רחוב, המשיך ליבה של להרהר על העולם ולרגע לא ידעה אם זה דווקא טוב אולי להימצא בכלא הזה בו היא נמצאת.
התשובה התמהמה לבוא, וכשמחשבותיה נודדות שוב אל אותה נערה ואותו סבא זקן הגיעו דמויות חדשות למשחק שלה, אל תוך רחובה הסואן.
עיניו של ילד קטן, בעל קומה נמוכה, הסיב את תשומת ליבה. הוא הביט בה ואז הביט על אביו שרק דיבר בפלאפון שלו. פתאום עיניו המשועממות הוארו כשקלטו את חנות הצעצועים השכונתית. מיהר הוא למשוך את ידי אביו שעדיין היה עסוק בדיבוריו, ידו האחרת הצביעה על המשחק שרצה שהופיע על המדפים. דנה ידעה כמה התשוקה בוערת בליבו של הילד, תשוקה לאותו הצעצוע. היא הכירה את התשוקה הזאת כל כך. כמו שהיא משתוקקת לצאת מהחדר המסריח הזה! תשוקה לצאת אל העולם! וכשעיניה עברו לאותו אבא שלא שם לב לאותה התשוקה, ושהיא- זרה לגמרי- שמה לב לזה. היא ולא אביו, שהיה עסוק בעצמו. דבר זה הזכיר לה פתאום את אביה, שאף הוא לא שם לב לתשוקתה האישית אלא מעדיף לגרום לכולם לחשוב שהוא לא מתבייש בה, מה פתאום, רק עוזר לה ודואג לה.
עיניה של דנה עקבו אחרי אותו הילד עד שעזב את ידיי אביו והשפיל את מבטו העצוב, ואז הוא והאבא האשם נעלמו מחייה כרוח ביום אביבי.
ואז שוב עלתה תהייה במוחה. האם היא באמת מפסידה משהו מאותם חיים שבחוץ? האם זוהי דרך חיים דווקא לא רעה, להסתתר מהעולם הגדול ולהביט עליו מנקודת מבט צדדית, האם ייתכן שאלו החיים?.
היא שלפה את ראשה מבעד לסורגים ושלחה מבט לעבר המראה שמאחוריה. דמות ילדה נמוכת קומה, חיוורת, ובעלת עיניים גדולות ושחורות כשלעורב, שיער שחור כפחם, שלחה אליה מבט. וכשלא הבינה את התשובה לשאלותיה הרבות שנותרו ללא מענה, שוב הכניסה את פניה בין הסורגים והביטה על המתרחש סביבה. לפתע, הבחינה בגל של צחוק מטורף, אף משוגע ניתן לומר, ניסתה לברר מהו מקור הצחוק.
ועיניה פגשו בחבורה של נערות שצחוקם המגלגל ליווה אותם. ופתאום, השתרש למוחה מהות החיים.
כשלא יכלה עוד להביט בהם, מחמת הקנאה, הוציאה את ראשה ומיהרה לסגור את התריס, כשהתשובה המייאשת עלתה במוחה, הורסת אותה מחדש.


מור'צי 😊